יהיו אשר יהיו תוצאות העימות הסופי בין קלינטון לטראמפ: לא זו בלבד שארה"ב לא תיוושע מדבריהם של השניים - היא אף תצא מובסת מהם. אחרי ככלות הכל אמורים הדברים בשתי דמויות שנויות במחלוקת, כשצילן מאפיל על האור שלהן.
טראמפ סובל מהעדר חוט-שדרה, וקלינטון היא הססנית מטבעה. בשניהם לא ניתן להביע אמון ולהגיגיהם יש להתייחס בעירבון מוגבל למדי. שניהם אינם משדרים יציבות ומפגינים בפומבי בינוניות מדאיגה, חסרת כל כישור-מנהיגות מינימאלי.
אלא שלא העימות הטלוויזיוני בין מועמדי שתי המפלגות היריבות הוא זה שיחרוץ את גורל הבוחר. כבר היו דברים מעולם, כשמועמד בעל כושר רטורי מובהק ניגף, בסופו של דבר בקלפי, בפניו של מועמד-יריב שנמצא מגמגם.
בבחירות הנוכחיות נקלעה ארה"ב לסיטואציה מרה, שבה עליה לבחור בין "הרע במיעוטו", נוסח
הילרי קלינטון, לבין "הרע ביותר", נוסח
דונלד טראמפ. סוד גלוי הוא שהבוחר האמריקני המצוי נקלע למצב מביך, שבו יהיה עליו להכריע כמעט בין נבלה לטריפה.
העדר ציפיות מאזן בלתי-שקול שכזה יגרור, בלית ברירה, רפובליקנים רבים להעביר את קולם להילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית היריבה - לא מתוך "אהבת מרדכי" אלא מ"שנאת המן" ברורה. אלה רואים את טראמפ כאדם מסוכן. שעלול לגרור את ארה"ב אל התהום.
מקור הסכנה האורבת מטראמפ אינו רק בבורותו המבחילה, אלא גם בדיעותיו הגזעניות, המפחידות מטבע הדברים כל בר-דעת. לא פחות אורבת סכנתו מהפכפכנותו המעושה, שבה הוא מוכן להשמיע, בעת הצורך, דברים העשויים, אומנם, לרצות את מי ששומע אותם, אך שאין בהם שום אחיזה במציאות.
גם לישראל אין מה לצפות מן השניים. איש מהם לא יהין להעביר את שגרירות-ארה"ב מתל אביב לירושלים, גם אם הבטיח לעשות זאת מקודם. עובדה היא ששום מועמד בעבר לא עמד בהבטחה כזו שנתן מראש. ואחרי ככלות הכל, ישראל איננה כוס התה - לא של טראמפ, ובוודאי לא של קלינטון.
