האינטרס העליון של ישראל הוא ביטחון ושקט בגבולותיה. חיזבאללה וחמאס לא וויתרו על הקריאה להשמדת ישראל ושני הארגונים כאחד רואים בעימותים צבאיים דרך מרכזית להשגת יעד זה. לשם עצירתם נדרשות הרתעה חזקה ופגיעה בתהליכי ההתעצמות שלהם. עם זאת, סבב לחימה נוסף בצפון או בדרום עשוי להידחות אם ישראל תשכיל לנהל היטב את המתח שבין השאיפה לשמור על השקט לבין הצורך לחזק את ההרתעה ולמנוע את ההתעצמות של גורמי טרור אלו.
בעת הנוכחית מוכל היטב המתח עם חיזבאללה. השקט נשמר מעל לעשור בזכות הרתעה ישראלית חזקה (ויש שיטענו הרתעה דו-צדדית), מעורבות חיזבאללה בסוריה והיות המערכת דו-צדדית. נושא ההתעצמות מטופל במדיניות נבונה, המתמקדת במניעת אספקת נשק איכות לחיזבאללה (טילים מדויקים, אמצעי הגנה אווירית, מל"טים, טילי חוף-ים ונשק כימי), ובהימנעות מלקיחת אחריות על התקיפות המבוצעות בדרך כלל בשטח סוריה בלבד.
ואולם, על הקברניטים לגלות רגישות לשקט השברירי בזירת הדרום. על ישראל לשקול את מדיניות התגובה האוטומטית לכל ירי מהרצועה. מעורבות גורם שלישי, בדמות ארגונים סלפיים המעוניין לעמת את ישראל עם חמאס, היא גורם בעייתי שיש לגבש דרכים להתמודד אתו. נכון לתקוף בעדיפות את הארגונים האחראים להפרתה של הפסקת האש, אם דרך זו אפשרית מודיעינית ומבצעית, הגם שאין לפתור את חמאס מאחריותו למתרחש. וכל זאת, בידיעה שפגיעה ברכיבי כוח היקרים לחמאס או פגיעה משמעותית בנפש ברצועה תוביל לשינוי בהתנהלות הארגון ולעימות.
מדיניות "כל תקיפה תיענה בתגובה" היא מכאנית מדי. אחד ההישגים החשובים ביותר של מלחמת לבנון השנייה הוא, שנסראללה איבד את ביטחונו בכושר החיזוי שלו אשר לתגובות ישראל. אי-הודאות בנוגע לתגובת ישראל היא גורם מרסן מבחינת היריב, שכן היא מקשה עליו לנהל סיכונים תוך כדי הליכה על הסף. כרגע ישראל צפויה מדי, וארגונים סוררים (סלפים, מורדים סורים, דאעש) יכולים ל"הזמין תקיפות של חיל-האוויר הישראלי" על המשטר שעמו הם מתמודדים (חמאס או משטר אסד), כל אימת שיחפצו.
מכאן נובעת תובנת יסוד מרכזית בהתייחס לאפשרות של הסלמה: עבור ישראל יהיה נכון להיכנס לעימות מקיף רק אם הושלם תהליך התחקור של 'צוק איתן', יושמו לקחי המבצע וגובשו פתרונות טובים יותר לסוגיות האסטרטגיות, המערכתיות והטקטיות שבהם כשלו ישראל וצה"ל במערכה זו. לא יהיה נכון להתדרדר שוב לעימות לא מתוכנן, כפי שאירע בעימות "צוק איתן", שנמשך 50 יום והסתיים ללא שינוי המצב האסטרטגי, ללא כללים והסדרים למניעת התעצמות עתידית של חמאס או פגיעה כואבת בארגון ובעיקר בזרוע הצבאית שלו - כשצה"ל פעל על בסיס מודיעין לקוי אשר לכוונות האויב ולמנהרותיו.
לכן, לפני כניסה לעימות צבאי בדרום ובצפון כאחד, על הדרג המדיני וצה"ל ללמוד ולברר היטב את הסוגיות האסטרטגיות והטקטיות הבאות:
1. מה התכלית האסטרטגית שישראל רוצה להשיג? ומה המשמעויות של כל חלופה.
2. מה המנוף המרכזי לשם השגת היעד? ישיר או עקיף? האם יכלול תקיפת תשתיות תומכות במאמץ הלחימה של היריב?
3. כיצד מקצרים את המערכה ומהם מנגנוני הסיום שלה?
4. כיצד תתנהל המערכה המדינית ברמה הבינלאומית והאזורית? ובמסגרת זו: האם יתערבו במערכה שחקנים בינלאומיים ואזוריים (באיומים, סנקציות או אף בהתערבות צבאית)? מתי ידרשו שחקנים בינלאומיים ואזוריים הפסקה של המערכה? מתי ואיך יתנהל המשא-ומתן על החלטת מועצת הביטחון בעניין, אם תהיה? כיצד מנצלים שחקנים בינלאומיים ואזוריים לשם קיצור המערכה והשגת יעדיה?
5. מהו העיתוי הנכון למערכה? האם ניתן לבצע "מכה מקדימה" או לפחות ליצור הפתעות טקטיות, שיביאו להישגים משמעותיים בפתיחתה?
6. מה איכות ורמת המודיעין של ישראל על אודות היכולות והכוונות של האויב? ובמסגרת זו: מה שונה עתה מהמערכה הקודמת? היכן וכיצד תופתע ישראל? באילו נושאים אפשר שההערכות משקפות קונספציה מודיעינית, מבצעית או מדינית מוטעית?
7. האם המערכה תכלול תמרון קרקעי, ואם כן, מה תהיה תכליתו? מהם העיתוי והעומק ההולמים? האם תפנה ישראל לכיבוש השטח או לשהייה זמנית בו?
8. כיצד ישראל תפעל לסיכול ממוקד של בכירים בארגונים אלו? מה היכולות הנדרשות לשם כך ומה תהיה ההשפעה של פעולות אלו?
9. כיצד תתכונן הזירה האזרחית הישראלית לקראת המערכה? האם וכיצד ניתן לנהל את ציפיות הציבור? מהי עמידות העורף?
10. מהו הסיכון שתיפתח במקביל חזית שניה, וכיצד נערכים לקראת אפשרות זו?
כל אחד מהנושאים האלו מחייב דיוני קבינט מעמיקים, שרצוי לקיים אותם לפני המערכה ולא בזמן הלחימה או אחריה, מול ועדת חקירה. הנהגה אחראית תבחר את העיתוי הנכון והמתאים למערכה, ולא תיתן להתדרדרות בלתי נשלטת להכתיב את עיתוייה ואופן ניהולה. אם נגזר על ישראל להיקלע לעימות נוסף - בחזית הדרום או בחזית הצפון - יש להיערך לקראתו באופן מושכל ומתוכנן - בשונה לחלוטין מסבבי העימות האחרונים בלבנון וברצועת עזה.