האושפיזין שלי

דורות רבים נחשב מתן תירוץ על סתירות בדברי הרמב"ם לפסגת הלמדנות. דרשות השיא של השנה – בשבת שובה ובשבת הגדול – היו אמורים להצביע על סתירה כזו וליישב אותה בבקיאות ובפלפול. לעיתים הסתירות היו בדברי הרמב"ם עצמו, לעיתים – בין דברי הרמב"ם לבין דברי הגמרא עליהם הסתמך. השאלה העקרונית שלי לרמב"ם היא זו: מדוע יש כל כך הרבה סתירות? האם זה משום שאיננו מבינים אותך? או שמא היה לך נוסח אחר של הגמרא? השאלה הנקודתית שלי תצא מתוך איגרת מפורסמת ששלח הרמב"ם לר' שמואל אבן תיבון, שביקש להיפגש איתו כדי לתרגם לעברית את ספרו "מורה נבוכים". הרמב"ם התנצל באומרו שאין לו זמן, ופירט: "אני שוכן במצרים והמלך שוכן באלקאירה. ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאוד. אי-אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום. אומנם כשתמצאהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפילגשיו, לא אסור מאלקאירה ואני רוב יומי בבית המלך, ואפשר שפקיד אחד או שני פקידים יחלו, ואני צריך להתעסק ברפואתם. כללו של דבר: כל יום ויום אני עולה לאלקאירה בהשכמה, וכשלא יהיה שם שום מכשול... אשוב למצרים אחר חצי היום... ואמצא האכסדראות כולן מלאות בני אדם... ואצא אליהם לפייסם ולרצותם ולחלות פניהם...ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואת חלייהם. לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה". השאלה שלי היא יותר תדהמה: איך הצלחת, למרות כל זה, לכתוב כמה מספרי היסוד החשובים ביותר של תורת ישראל?

טועה מי שחושב שפירושו של ר' שלמה יצחקי על התורה הוא פשוט. אחת ממעלותיו של הפירוש שהוא אכן נראה פשוט – אך הוא ממש לא כזה. רש"י הסתמך במידה רבה על דברי חז"ל, ואחת המשימות המרתקות – והקשות – בהבנת פירושו, היא למצוא את מקורותיו, לראות האם וכיצד שכתב את דברי חז"ל, ובעיקר להבין מדוע בחר בדעה אחת על פני האחרת, ומדוע הביא לעיתים יותר מאשר דעה אחת. האם היו לו עקרונות רוחביים, או שמא הוא פירש בכל מקרה לגופו? זו השאלה שתשובה עליה, מפיו של רש"י עצמו, תהווה אבן דרך בלימוד התנ"ך. יש לי שאלות על לא מעט פירושים של רש"י, והייתי בוחר את זו: מדוע מפרש רבנו, שבית המקדש השלישי יירד מן השמיים? בעוד הרמב"ם פוסק שבית המקדש ייבנה בידי בשר ודם, רש"י סבור כאמור שבנייתו תהיה ניסית. האם הוא התכוון למבנה הפיזי, או שמא – כפי שאומרים כמה ממפרשיו – לתת משל שמשמעותו התוכן הרוחני של המקדש? ואם מדובר במקדש שמיימי – מהו תפקידנו לצורך הבאת הגאולה?

81 שנה לאחר פטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבים רואים בו את המורה הרוחני הגדול ביותר של הציונות הדתית. אבל מהי הציונות הדתית? וליתר דיוק: לאיזה מגווניה היה הרב קוק מרגיש את עצמו קרוב יותר – לדתיים-הלאומיים או לחרדיים-הלאומיים (חרד"לים)? מי מהם מיישם בצורה נכונה יותר את דרכו, פסיקתו ומורשתו? לשמוע תשובה על כך מפי הראי"ה עצמו – ודאי היה הרבה יותר מהימן מאשר מפי פרשנים, שחלקם בעלי עניין. בתחילת שנת תרע"ד (שלהי 1913) יזם הרב קוק את מסע הרבנים למושבות: ביקור של בכירי הרבנים בארץ ב-26 יישובים בתוך חודש, במטרה לשכנע את המתיישבים לשמור לפחות מצוות אחדות. בראש המסע עמד לצידו הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג היישוב הישן החרדי בירושלים. מה התחולל באותם ימים במישור הבין-אישי בין ענקים אלו, שניצבו משני עברי המתרס? ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך לימינו-אלו, מרובי המחלוקות והפילוגים? זו השאלה הנקודתית שלי.

במאי 1940 הציל ווינסטון צ'רצ'יל את העולם, וזו אינה גוזמה. אדולף היטלר הציע לבריטניה שלום בדמות דומיננטיות נאצית באירופה ושימור מושבות האימפריה מחוצה לה. צ'רצ'יל, שהיה ראש הממשלה רק כמה ימים, גייס את כל מיומנותו הפוליטית כדי להבטיח שההצעה תידחה. אם מישהו אחר – למשל הלורד ארתור הליפקס – היה ראש הממשלה, ייתכן מאוד שבריטניה הייתה מסכימה, וגרמניה הייתה מנצחת במלחמה. את גדול המנהיגים במאה ה-20 הייתי שואל: איך החזקת מעמד? מניין לקחת את הביטחון שבריטניה תנצח, גם כאשר הייתה על סף תבוסה? מהם העקרונות שהנחו אותך? ואי-אפשר בלי הנקודה היהודית – השואה. צ'רצ'יל הורה לחיל-האוויר הבריטי להפציץ את אושוויץ, אך פקודתו הופרה. כמי שהיה עסוק עד הרבה מעל לראשו, הוא לא יכול היה לעקוב אחרי המילוי של כל הוראה נקודתית. ובכל זאת, הייתי שמח לשמוע מה ידע ומה לא ידע בזמן אמת על השואה בכלל ועל פקודה זו בפרט, והאם ומה יכול היה לעשות אחרת כדי להציל יותר יהודים.

עקרון הפרדת הרשויות שייך לברון שארל לואי מונטסקייה. בשנת 1748, בספרו "רוח החוקים", הציג מונסטקייה את המבנה שהוא כיום היסוד לכל מדינה דמוקרטית: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת. כאשר אין הפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, קיים חשש שהשליט יחוקק חוקים שיבטלו את החרות; אם הרשות השופטת חוברת לרשות המחוקקת, יהיו חייהם וחרותם של האזרחים נתונים לשרירותו של השופט; ואם השופט והמבצע הוא אותו אדם, הרי שיהיה בידיו כוח של נוגש – הסביר מונטסקייה. יכול להיות מעניין מאוד לשמוע, כיצד לדעת מונסטקייה הרעיון שלו ישים גם בעידן המודרני. מצד אחד, חרויות האזרח נמצאות בסכנה מכיוון אובדן הפרטיות והיכולת לדעת על כל צעד שלו. מצד שני, על הדמוקרטיה להתגונן בפני מי שמנסים להשתמש בה כדי לחסל אותה. וברמה הפרטנית: מה דעתו על האיזונים – או על העדרם – בישראל של היום, כיצד הוא רואה את התערבות הרשות השופטת בעבודת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, והאם יש מקום לתקן את מערכת היחסים הנוכחית ביניהן.

היחיד מבין האישים המוזכרים כאן שהייתה לי הזכות להכיר אישית ואני מוצא את עצמי מתגעגע אליו. אומנם לא מפורסם כמותם, וגם לא בעל השפעה על ההיסטוריה כמותם, אך אדם משכמו ומעלה, שהייתי רוצה מאוד שתהיה לי האפשרות לשבת איתו עוד כמה שעות. מורד בגטו ורשה, ניצול אושוויץ ומיידנק, חוקר שואה מהשורה הראשונה, מורה לאלפים, מסביר פנים, סבלן ועניו. מעולם לא יצא לי לשאול אותו מהי גישתו העקרונית לחקר השואה. ניתן לעמוד עליה ממחקריו וחיבוריו, אך אין הדבר דומה לקבלת מבט בהיר וישיר, כמו שגוטמן ידע ושמח לספק. למרות ששוחחתי עימו רבות על מרד גטו ורשה, וקראתי את מאות העמודים שכתב על הנושא, עדיין הייתי רוצה שישראל יספר לי שוב על מרדכי אנילביץ, על הלחימה, על הרוח ועל החברים שנקברו בין החורבות העשנות של הגטו. ואולי גם כמה מילים על אחותו אריאלה, שנלקחה לטרבלינקה יחד עם כל הילדים מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק.