מירי רגב נכנסה בסערה למשרדה הקטן, ומאחר שהיא נאמנתו של ביבי קיבלה יותר אמצעים, ובמיוחד במות להופיע עליהן. היא ניצלה את הבמות להביע את השקפתה, כי המזרחיים מקופחים, בעוד שאת צ'כוב מרבים להשמיע ואולי לקרוא, אזי את תרבות המזרח שכחו זה מכבר.
ומכאן היא יוצאת למתקפה טוטאלית, כאשר היא נלחמת את מלחמתו של המזרחי המקופח, ומוציאה מחדש את השד העדתי מהבקבוק, על-מנת לקושש כמה קולות שיעזרו לה במפלגתה להתקדם עוד צעד בכוון ההנהגה.
בקשר לכך קיבלתי מכתב מחבר שקיבל מחבר וניתן למכתב זה את רשות הדיבור.
מכתב למירי רגב סיבוני! חורף 1975. לילה חשוך. מבול אימים. אנחנו צנחנים בגדוד 890.
היינו ארבעה מתחת לאלונקה. אודי, האשכנזי מסביון, מאיר, יוצא מרוקו מעכו, מרסלו, עולה חדש מארגנטינה מקיבוץ בדרום, ואני, יליד דרום תל אביב. רצנו כמו משוגעים כשהאלונקה עם הפצוע חותכת לנו את הכתף... מאחורינו רצו יהודה, יוצא טורקיה, צביקה, יוצא רוסיה, זוהיר, המ"כ הדרוזי, ומנשה התימני (לא ההוא מ'חסמב"ה', אלא מנשה התימני האמיתי). מדי פעם החלפנו הזה את זה בריצה המטורפת הזאת כשהאלונקה עם הפצוע על הכתפיים שלנו. הרגשנו שלא רק הפצוע, אלא כל המדינה על הכתפיים שלנו.
עד היום אנחנו נפגשים כולנו מדי חצי שנה - כמו שעון - ונזכרים בכל התקופה הקשה הזאת שהיינו בה שכם אל שכם, ידיים משולבות ומטרה משותפת של הצלת עם ישראל. אני לא מגזים...
גברתי שרת התרבות... אפילו אל תעלי בדעתך לפתוח ביננו מלחמת תרבות. זה לא יצליח לך. כולנו צריכים לשאת את האלונקה הזאת על גבנו ביחד עוד הרבה מאוד שנים...
אחרי מכתב כזה אין לי יותר מה להגיד. הוא פשוט מוציא את המילים בצורה הרבה יותר מוצלחת ממני וכל אחד מוזמן לקרוא ולהביע דעתו.
