ללא צל של ספק היה רצח רבין האירוע הטראומטי ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. למותר לציין ששום אירוע אחר בתולדותיה לא הותיר אחריו משקעים כה כבדים כמותו בליבנו. כדי להודות באמת הכואבת - לא צריך להימנות בהכרח עם חוגי הימין, ובוודאי לא עם מי שמבוזים כאן כ"סמול". רק סומא, או סתם זד מרושע, יהין להתכחש למציאות המרה, שאין עליה עוררין מלבדם.
דווקא משום כך, ולא כל שכן בשל האפקט החינוכי הכרוך בדבר, ראוי היה, למרות הכל, לקיים את העצרת הרשמית לזכרו של המנהיג הדגול שנרצח, גם 21 שנים אחרי האסון. ביטול קיומה, מסיבת חיסכון, היא תירוץ נאלח, שצריך לדחותו, אם לא כתם היסטורי שהוא בלתי-נסלח. ומלבד זה, מרקיז, זו פגיעה אנושה בשימור-זיכרון, שיש להקנות לדורות הבאים.
שכם אחד דווקא הפעם, לאור קולות של שיסוי ופילוג, שעולים חדשים לבקרים במדינה, היה ראוי לשעוט לכיכר בהמון, ולגדוש אותה כמו בעבר, כדי להפגין למולה סלידה עמוקה ממה שקורה בארץ הזאת, ללא שום בושה וכלימה מינימאלית.
לא רבין, עליו השלום, הוא זה שנזקק לעצרת הזאת, ואף לא הנמנים עם בני-משפחתו, אלא אנו, המתחנכים כל העת ברוחו, והשואפים בכנות להמשיך בדרכו - הם מי שזקוקים לה, כדי להתריע. למחות ולייחל לעתיד טוב יותר מזה של היום.
גם השנים שחלפו מהרצח - אינן מצליחות להקהות את הטראומה. היא תיוותר, מן הסתם, גם להבא, וככל הנראה אף תתעצם עוד פי כמה. כדי לעמוד חסינים בפניה - יש, לפחות, להטות שכם אחד כנגד הרוע, לבל שחלילה יכה בנו שוב.
