מרים נאור אינה אישה ותרנית ופשרנית. היא מנומסת מאוד, בעלת טון דיבור שקט, אבל מי שישב אי-פעם באולמה יודע, שהיא קפדנית עד קוצו של יו"ד. אבל למרות זאת, המכתב שלה ל
איילת שקד (יום ד', 2.11.16) מפתיע בחריפותו - ובעיקר מצביע, למרבה הצער, על טעות יסודית של נאור.
נאור מאשימה את שקד בסחיטה באיומים - לא פחות. "הנחת אקדח על השולחן" - זהו ביטוי שמרמז לאלימות, או למצער לאיום באלימות. לדעת נאור, הצעת החוק של
רוברט אילטוב לשלילת זכות הווטו של השופטים במינוי עמיתיהם לעליון, מהווה איום ישיר: אם לא תמנו את מי שנראה לנו - נשלול מכם את האפשרות להשפיע.
בואו נעשה סדר. על-פי החוק במקורו, כל מינוי של כל שופט הצריך רוב רגיל - לפחות חמישה מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים.
גדעון סער יזם את התיקון לפיו רק במינויים לעליון יש צורך בשבעה קולות. הוועדה מונה ארבעה פוליטיקאים, שלושה שופטים ושני עורכי דין. המשמעות: שום מינוי לעליון לא יעבור בלי הסכמת השופטים, שתמיד מצביעים כבלוק.
זהו מצב בעייתי, בלשון המעטה. זהו המצב שמאפשר לשופטי העליון להטיל וטו על כל מועמד שלא נראה להם, ולא משנה מהי הסיבה: רמתו השיפוטית, דעותיו, צבע עורו, מינו. הם כמובן גם לא צריכים לנמק, ונא לזכור שהפרוטוקולים של הוועדה מתפרסמים בצינזור כבד - ללא הדברים המהותיים שנאמרים בדיונים.
לכאורה, גם לפוליטיקאים יש זכות וטו, אבל זה רק לכאורה. באופן עקרוני, הפוליטיקאים הם שר המשפטים, שר נוסף, ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. קשה למדי להגיע למצב בו שלושה מתוכם יתאחדו בהתנגדות למועמד ספציפי. אפילו כיום, כאשר מי שהיה נציג האופוזיציה הוא כעת חבר הקואליציה (רוברט אילטוב), קשה לראות את
משה כחלון מצביע אוטומטית יחד עם שקד.
אבל נניח שהווטו הזה מוצדק. נניח שהוא בנפשה של נאור. מה שעשתה במכתבה, הוא דרישה לקבל זכות וטו על שמירת הווטו. תקראו היטב מה נאור אומרת. קצפה יצא על כך שהצעת החוק של אילטוב הונחה על שולחן הכנסת מבלי להתייעץ איתה. היא גם מסיקה מפרסומים בתקשורת, שלמעשה שקד עומדת מאחורי ההצעה.
נניח בצד את הגיחוך שבשימוש בתקשורת כמקור מידע, בידי מי שלא מוכנים לשמוע עליה כראיה בדיונים המתקיימים בפניהם. אז פתאום היא מספיק אמינה כדי להסיק ממנה מסקנות המוליכות למלחמה מול השרה? אבל את זה, כאמור, נניח בצד. המהות פה היא הבעייתית, וזה בלשון המעטה מתוך כבוד לנאור ולתפקיד שהיא ממלאת.
נאור התבלבלה. היא שכחה מהו יסוד-היסודות של עקרון הפרדת הרשויות: הרשות המחוקקת קובעת את החוקים, והרשות השופטת יכולה לבקר אותם בדיעבד. לרשות השופטת אין, לא היה ואסור שיהיה תפקיד בהליך החקיקה. זה כל כך ברור, עד שמביך שצריך להזכיר את זה - ועוד לנשיאת בית המשפט העליון. אם השופטים יתערבו בחקיקה ויביעו את דעתם, כיצד יוכלו להעביר עליה ביקורת שיפוטית? ואם השופטים מתערבים בחקיקה - מה להם להלין אם הכנסת תתערב בשיפוט? וזה, כמובן, יהיה סופו של המשטר התקין.
לכל גורם המושפע מחקיקה יש אפשרות להגיב - בעת הדיונים בוועדה. כל חוק שעובר קריאה ראשונה, נשלח לדיון מעמיק בוועדה הרלוונטית. לשם מזמנים את כל הנוגעים בדבר, וכל אחד יכול לבקש להצטרף לדיון. אם נאור חושבת שאסור לבטל את הווטו - תתכבד ותמתין למועד הנכון: הדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט. נכון שגם אז ההתערבות השיפוטית בחקיקה תהיה מאוד בעייתית, אבל לפחות היא תיעשה במקום הנכון, בזמן הנכון ובהליך הנכון.
מה שנאור רוצה, זה שחוק הנוגע במישרין אליה ולחבריה - יקבל מראש את אישורה. זו המשמעות של מכתבה ושל הצעד החמור בו נקטה. ולזה, עם כל הכבוד, אסור להסכים במדינה דמוקרטית.
