עד כה התנהלה מערכת היחסים העדינה בין הרשות השופטת בראשותה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת
מרים נאור, לבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, ובמיוחד שרת המשפטים
איילת שקד, באופן סביר ותרבותי. הדיונים ביניהן נראו ענייניים ואפילו לגופו של עניין, ללא פעלתנות היתר שאפיינה את אחד מקודמיה של נאור בתפקיד, אשר פגע במערכת החיונית של הבלמים והאיזונים בין שלוש הרשויות במשטר הדמוקרטי.
השבוע השתנו הדברים, ובמקום דיון ענייני בתהליך בחירתם של שופטים חדשים לבית המשפט העליון, פעלה השופט נאור בסגנון שאינו יאה לרום מעמדה. כאשר נאור מאשימה את שקד בהנחת "אקדח על השולחן". היא נקטה בשפה הלקוחה מעולמות תחתונים, הרחק ממקום שבתה בפסגת הרשות השופטת, קל וחומר בבית המשפט העליון. הסגנון אינו ממחיש מזג שיפוטי מהו, ומדרדר את הדיון הענייני למאבק כוחני.
נאור נתמכת באופן אוטומטי-פבלובי על-ידי "הנאורים" בעיני עצמם, "הנאורים" כזוהר הרקיע, אלה הבטוחים שכל עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק נמצאים בצד שלהם של המערכת הפוליטית, ושהמערכה נגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו וממשלתו מקדשת את האמצעים. לעתים נראות התבטאויותיהם של "נאורים" אלה, הנמנים על מפלגת השמאל/תקשורת, כגובלים בהסתה. טוב הייתה עושה השופטת נאור אם הייתה מנערת מעליה את הגופים הללו המכתימים את מעמדה, ואם הייתה חוזרת אל שיג ושיח ענייניים עם שרת המשפטים.
בני חושך האמת חייבת להיאמר: בוויכוח הציבורי סביב הבלמים והאיזונים החייבים להתקיים בין שלוש הרשויות - השופטת, המחוקקת והמבצעת - כלל לא ברור מי הם "בני האור": האם אלה מי שהתגייסו למען הפרת האיזון החיוני, או שאלה הם דווקא מי ששואפים להחזיר את האיזון לקדמותו, בבחינת "השיבה שופטינו כבראשונה", כפי שהיה לפני פעלתנותו השיפוטית הנמרצת והחריגה של
אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, אשר שיבשה את המערכת ונתנה כוח רב מדי לרשות השופטת על חשבון אחיותיה?
עד לימיו, ותחת נשיאותם של שופטים דגולים לא פחות בבית המשפט העליון, מערכת הבלמים והאיזונים פעלה כשורה, איש לא ערער על תפקודה, ואיש לא נחלץ להגנתה של מערכת המשפט, כי איש לא נתפש כמאיים עליה. לעומת זאת, בעשרים השנים האחרונות צברה הרשות השופטת כוח יתר, ניצלה את חולשתן של הרשויות האחרות וחדרה לתחומי סמכותן, האיזון הופר וקמו "בני האור", מי לקידום טלטלה זו ומי להשבת האיזון הדרוש. אלה ואלה אינם "בני חושך". הוויכוח ראוי, ובלבד שייעשה באופן תרבותי וענייני, בלי התלהמות בנוסח הנשיא לשעבר אהרן ברק ("החלטה של הכנסת בעד פסקת ההתגברות כמוה כגלולות רעל") או המשנה לנשיא לשעבר
מישאל חשין ("מי שירים יד על העליון, אגדע את ידו").
בהקשר זה חשוב לציין שאין חוק עוקף בג"ץ אלא בג"ץ עוקף כנסת, וכאשר בג"ץ עושה מעשה כזה אין להתפלא על הכנסת - נציגת העם הריבון - שנשמעים בה קולות הקוראים לשמור על מעמדה והחלטותיה. הכנסת בהחלט רשאית - ואף חייבת - לשקול מחדש חוק שנפסל ע"י בג"ץ, אבל רשאית גם לאשררו. במיוחד נכונים הדברים כאשר בית המשפט העליון נראה לעתים לא כמי שנחלץ להגן על המיעוט נגד עריצות הרוב אלא כמי שפועל למען יישום השקפת המיעוט, שנדחתה על-ידי רוב הבוחרים. במציאות כזאת צריכה להיות לכנסת האפשרות גם לאשר מחדש חוק שאישרה בעבר, אף אם לא מצא חן בעיני בג"ץ.
עצוב לראות מהי הנחת היסוד בכל הדיון הציבורי בעניין הרוב הדרוש לבחירת שופטים חדשים לבית המשפט העליון. הנחת היסוד היא ששלושת השופטים המשתתפים בוועדה פועלים כאיש אחד, ושלא צפוי מצב שיפעילו שיקול דעת עצמאי ויתפצלו באופן ענייני בהצבעה כלשהי, בעד ונגד מועמד כלשהו.
נראה שבדיון הציבורי על היחסים בין שלוש רשויות המשטר הדמוקרטי יש המתבלבלים בין עליונות שלטון החוק לבין כוחניות של גורמים מסוימים ברשות השופטת בעבר ובהווה, שהביאה לחדירתה של רשות זו לתחומי הפעולה שאמורים להיות נחלתן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת.
