ארה"ב מתחרפנת

מנחה העימות השלישי בין המועמדים, וואלאס, עשה עבודה מצוינת בהכנת השאלות, בניסוחן, ובהצגתן למתמודדים במהלך המפגש. הוא עשה עבודה קצת פחות טובה בהפעלת לחץ על המתמודדים להיצמד ללוח הזמנים, לענות על השאלות במלואן ולא לסטות לאפיקים צדדיים. אולם, בהשוואה לשני המפגשים הראשונים, ולמפגשים מסוג זה בכלל, היה מוצלח ביותר וממצה. השאלות חולקו לקבוצות-עניין וכל קבוצת-עניין עסקה באחד מהנושאים הקרדינליים שבהם מתבקש הציבור האמריקני להכריע: כלכלה, ביטחון לאומי, הגירה, שאלות מוסר וזיקתן לחוקה, בית המשפט העליון ואיושו הצפוי, המלחמה בטרור וכו'. ארגון השאלות בצורה זו וניסוחן, איפשר למתמודדים להציג בצורה מקיפה ומתומצתת את משנותיהם הפוליטיות, ובאופן זה לאפשר לציבור, שאמור להיות אינטליגנטי והפעם מעורב יותר מבעבר, לקבל החלטות מושכלות לגבי היתרונות והחסרונות של כל תפישה. בדברי המתמודדים היו התייחסויות סבירות לחלק מהנושאים אולם, ספיחי הדיונים הקודמים, הפרסומים התקשורתיים שקדמו למפגש השלישי לגבי ה"הרפתקאות", כביכול, של טראמפ מול נשים בשלושים ומעלה השנים האחרונות לצד סוגיית שרתי המייל הפרטיים של קלינטון ומקורות המימון ל"קרן קלינטון", הסיטו את מרכז הכובד של העימות שוב לעבר הפיקנטריה. כך נפגם הסיכוי הממשי האחרון לנהל דיון רציני בנושאי המהות. השבועות האחרונים עומדים בסימן התפתחויות לא חיוביות במסע הבחירות, ושינויים נכרים בדרך ניהולן ובהתייחסות הציבורית אליהן. מצד אחד ניצב "המחנה הדמוקרטי" כאשר כל הדוברים המרכזיים שלהם החל מהנשיא המכהן אובמה, הנשיא לשעבר קלינטון, אשתו הפופולרית של אובמה, סגן הנשיא בידן, הסגן לשעבר גור ואחרים, מתייצבים לצידה של הילרי קלינטון, ומתנדבים לסייע בידה. בכך נפגעים שני דברים לפחות: קולה של קלינטון מתגמד במקהלה הכוללת וצפה ועולה השאלה מול מי באמת מתמודד טראמפ: האם מול אובמה וביידן, מול הנשיא לשעבר קלינטון, מול המדיניות שאותה ייצג כדמוקרט המועד האחר ברני סנדרס במרוץ המוקדם למועמדות, העיתונות, חבריה של קלינטון, או הילרי קלינטון עצמה. הבחירות לנשיאות בארה"ב הן בחירות אישיות. המועמד אומנם מזוהה עם מפלגה מסוימת אולם מעמדו החוקתי ועוצמתו האדירה כמי שעומד בראש ארה"ב ומנהל מערכת צבאית ואזרחית רבת-עוצמה מקנה לו משקל אישי גדול מבכל קומבינציה דמוקרטיה אחרת. לא היה שום ספק מיהו המתמודד הרפובליקני, וברור לגמרי לכל מי שעקב אחר דבריו, מה הוא חושב ואת מי ומה הוא מייצג. אף שהיו כאן או שם אישים שדיברו בזכותו ובזכות העקרונות שאותם העלה כבר בבחירות המוקדמות, בחלק הארי של ההופעות, במיוחד במרוץ הסופי, היה זה טראמפ שייצג בוודאות את טראמפ.

במתכוון אינני מחבר לטראמפ את המפלגה הרפובליקנית, כשם שאני מחבר את המפלגה הדמוקרטית להילרי קלינטון; כאן התמונות שונות בתכלית. מלכתחילה התייצב טראמפ לקרב הפוליטי כשהוא נתון במחלוקת עם מנהיגות מפלגתו. קברניטי המפלגה התנהלו מלכתחילה ככפויי-שד, כשהם מבקרים את טראמפ, מנסים "לחנך" ו"לרסן" אותו, מנסים להוביל אותו במסלולים שאינם עולים באופן מלא עם דעותיו ועמדותיו. דומה שביקשו להחזיק את החבל בשני קצותיו, והם עדיין מבקשים זאת. אולי הניחו שבכל מקרה יפסיד, ובקשו להתנתק "מלוזר" שאיננו אחד מהם; ואפשר גם שלא הבינו שהוא הסיכוי היחיד האמיתי שלהם. עתה, אם במקרה ינצח חרף כל הכחכוחים וההשתעלויות, יהיה מצבם מולו לגמרי לא פשוט, ולא אפתח כאן תרחישים אפשריים. ברור שטראמפ יחתור לעשות סדר גם במפלגה וגם בתהליכי הבחירות. חבריו של טראמפ לבחירות המוקדמות, ברובם, נקטו עמדות מוזרות, וכך גם רובו של הממסד הוושינגטוני. המפלגה הרפובליקנית-קונסרבטיבית, נכנסה למרוץ חבולה בפועל ובפוטנציה מכל הכיוונים האפשריים. ביצועיה בקונגרס, בו יש לה רוב, זכו לביקורות קשות והערכות נמוכות של רבים מחברי המפלגה. בין כל 16 המועמדים שהציגה בבחירות המוקדמות מלבד טראמפ, לא היה אחד שאיים עליו ברצינות במהלך כל המרוץ. כל שוחרי השינויים והשיפורים מצד אחד, ושמרנים "קלאסיים" שביקשו לקיים או לשקם את אמריקה "הטובה והגדולה" שנשמטה להם בין האצבעות בימי אובמה, ראו בטראמפ את הסיכוי האמיתי והגדול היחיד לביצוע תיקונים יסודיים במערכת שהשתבשה - רק המפלגה הרפובליקנית לקתה בעיוורון צבעים, צורות וקולות, ונותרה על עמדתה כמומיה קדומה. לא רק שהמפלגה לא עזרה לטראמפ במרוץ, פה ושם אפילו קלקלה והזיקה לו ולעצמה; פשוט בלתי יאומן. השאלה שהתשובה לה עדיין אינה ברורה די הצורך, היא האם יש או ניתן יהיה למצוא עד יום הבחירות ועד גמר ספירת הקולות, דוגמאות לכך שמערכת הבחירות הנוכחית לוקה באופן בו היא מתנהלת, מבוקרת, ושומרת על טוהר הבחירות. אם יתברר שקיימים סימני שאלה מובהקים ומשמעותיים, בשאלה זו, תהיה התשובה שסרב טראמפ לתת בעימות המועמדים השלישי לשאלה בדבר קבלת דין התוצאות - הרת משמעות ואפילו הרת-גורל.

שאלת המפתח כיום היא מתי ועד כמה יתעוררו אזרחי ארה"ב עד יום ההצבעה להבין את עיקרי המסרים שהעביר להם טראמפ במסע הבחירות ובעימות השלישי מול קלינטון, בנושאים השנויים במחלוקת, למן הכלכלה ועד לביטחון הלאומי והמצב החברתי. בזמן שנותר חייב טראמפ למקד את דבריו בשלושה מסרים: הבחירה במערכת בחירות זו היא בין סטגנציה והמשך ההתדרדרות במעמדה של ארה"ב ובמצבם של אזרחיה בכל התחומים, לבין תמורה, שינוי דרך ושינוי דרכי ביצוע והתנהלות. המשך המצב הקיים עשוי לקבעו לשנים ארוכות. יש רק מועמד אחד שמציע שינוי ושידוד מערכות נרחב, וזה טראמפ עצמו; קלינטון מייצגת את המשך ממשל אובמה על כל החולשות, הליקויים וכשלים שאפיינו אותו, מפני שהיא הייתה ועודנה חלק ממנו.

האופי שלבשו הבחירות הללו, והגילויים שנתגלו בהם ולא טופלו כראוי, במיוחד פרשת המיילים של קלינטון והטיפול בה על-ידי ה-FBI, כנראה בהשראת הנשיא אובמה, מחייבים תיקונים יסודיים ומהותיים בשלוחות שונות של המערכת הפוליטית האמריקנית. מי שהיה לו מה להסתיר ומי שהיה שותף להסתרה ועשוי להיפגע מחשיפתם של ליקויים, אינו מתאים לבצע תיקונים אלה.

מעניין כמה דברים ניתנים להשוואה מצוינת בין מה שהתרחש בישראל, בין ה"ימין" ל"שמאל", למן הקדנציה השנייה של נתניהו, למה שמתרחש כיום בבחירות בארה"ב בין הדמוקרטים (השמאל) לרפובליקאים (הימין). גם תפקודי התקשורת המגויסת - אתרוג קלינטון מצד אחד, מול מסע צלב אנטי-טראמפ מצד שני - דומים דמיון משעשע או מבהיל להתייחסות התקשורת הישראלית המגויסת לנתניהו. נראה שמרגע שהשמאל הלא מטורף בישראל הבין שהוא איננו חוזר לעמדות ההגמוניה שקדמו למהפך 1977, התחיל הוא להתארגן כאן כ"סניף" של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. האַפיליאַציה החזקה לכיוון הדמוקרטי בבחירות אלה, שביטא את הקיטוב המתגבר בארה"ב בין שני הזרמים, הכעס המתמשך על נתניהו שבחר לנאום בקונגרס בהזמנת ה"ספיקר" הרפובליקני, נגד הסכם הגרעין עם אירן שאותו יזם הנשיא הדמוקרטי אובמה, מזכירים חברות פעילה במפלגה הדמוקרטית, או לפחות במפלגה-אחות. כאשר תיפול כאן ההכרעה בשאלות היסוד הנוגעות למהותה ואופיה של מדינה יהודית בעלת אוריינטציה דמוקרטית, ובאם זו תכלול מיסוד מאוזן יותר של תפקודו של בית המשפט העליון, עלולים להיות בין "הדמוקרטים המוסווים" שלנו מי שירגישו שסניף ניו-יורק שבנו בת"א, אינו מתאים להם עוד... יהיה מעניין.