שבר את הכל(ל)ים

לפני שנים שודר ב-MAD TV מערכון בו דמותו של ארנולד שוורצנגר מגיעה לימי ישו ומתחילה לקצור ברומאים ולחסל את יהודה איש קריות. ישו מנסה להסביר למחסל שאי-אפשר להסתובב ולהרוג אנשים, והוא מגיב במילה אחת: why? ישו עונה: כי זה לא בסדר. והמחסל בשלו: why? וכך הלאה. יש דברים שלא צריך להסביר. יש כללי התנהגות של חברה מתורבתת שלא צריכים נימוק. הם יכולים להיות מעיקים, אבל בלעדיהם – החברה לא תתקיים. במישור האישי אלו הם כללי נימוס וטקס, ובמישור הציבורי – התקינות הפוליטית. אי-אפשר להסתובב ולהעליב אנשים, וזהו. אפשר למתוח ביקורת, מותר לתת עצה, חובה להביע דעה; אסור להעליב ולהשפיל. דונלד טראמפ נישא לבית הלבן על גלי שבירתם של כללים אלו. זה דיבר היטב לליבם של עשרות מיליוני אמריקנים – רובם כפריים ללא השכלה גבוהה. הם מרגישים שהמערכת הזניחה אותם ושארצם נלקחת מהם; לא משנה אם הם צודקים או לא, כי לא מתווכחים עם הרגשות. והם ראו בטראמפ מישהו שאומר בקול רם את מה שהם חושבים אבל לא העזו להגיד. הבעיה היא, שכאשר מתחילים לשבור את הכללים – לא יודעים היכן מסיימים. גם כאן טראמפ הוא דוגמה מובהקת. זהו הנשיא הראשון בעידן המודרני שאיננו יודעים דבר על מצבו הכספי ועל חובותיו. זהו הנשיא הראשון שמצהיר שיפגע בהפרדת הרשויות בכך שידאג להכניס לכלא את יריבתו. זהו הנשיא הראשון המודיע שכלל המשכיות השלטון אינו מחייב אותו כאשר מדובר בהסכמים בינלאומיים. זהו הנשיא הראשון שכופר בכלל היסוד לפיו המפסיד קד קידה ויורד מן הבמה. מי יודע לאן זה יגיע כאשר כל הכוח יהיה בידיו.

כתבתי עוד לפני הבחירות, שהשיטה הפוליטית האמריקנית נוצרה במאה ה-18 בשביל צרכי המאה ה-18 ומאז לא השתנתה. הצבעתי גם על הפגם הבסיסי לפיו שיטת האלקטורים – שגם היא חסרת הצדקה בעידן המודרני – יכולה להביא את המפסיד לבית הלבן. לפי כל הסימנים, זה מה שקרה גם הפעם: הילרי קלינטון קיבלה יותר קולות, אבל טראמפ קיבל יותר אלקטורים. במבט רחב יותר, מה שמתרחש בארה"ב מוכיח את פגמיה הקשים של שיטת הבחירות הישירות. בשיטה הזאת, המנצח לוקח הכל – וזה הכלל שם בכל המשרות. המשמעות היא, שקרוב למחצית מן הקולות הולכת לאיבוד, ושקרוב למחצית מן האמריקנים אינם מיוצגים. למחצית מן האמריקנים אין כעת ייצוג בממשל הפדרלי, ולמחצית מתושבי אריזונה אין כעת ייצוג בסנט, ולמחצית מתושבי ניו המפשייר אין כעת ייצוג במעון המושל, ולמחצית מתושבי עיירה בטקסס אין כעת ייצוג במשרד השריף. כן, הבחירות בארה"ב מגיעות עד לרמה הזאת. בבחירות היחסיות, לעומת זאת, רק שיעור זניח וכמעט אפסי של הקולות הולכים לאיבוד – אלו שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. כל שאר המצביעים מיוצגים, גם אם באופוזיציה. אין ספק שזה הרבה יותר דמוקרטי, עם כל הבעיות שאנו רואים אצלנו בשיטה זו. היתרון היחיד של השיטה הישירה: הפרלמנט לא יכול להדיח את ראש הממשלה. אבל המחיר הוא, שכאשר הפרלמנט הוא לעומתי – גם הוא וגם הממשלה משותקים. למי שמקנא בארה"ב – הנה עוד סיבה טובה שלא לעשות זאת.

השמות הראשונים שעולים כמועמדים לקבינט של דונלד טראמפ, לפחות בחלקם, הם של אנשים מנוסים וראויים. ניוט גינגריץ' ורודי ג'וליאני הגיעו להישגים בתפקידיהם הקודמים וזוכים להערכה ציבורית, לפחות חלקית. במקביל, טראמפ שוקל גם אנשים בעייתיים כמו כריס כריסטי ואפילו בנו, דונלד טראמפ ג'וניור, לוטש עין לתיק – למרות החוק האוסר נפוטיזם. לגבי הקבינט העתידי של טראמפ עולות שתי שאלות הקשורות זו בזו. האחת: האם הוא באמת ימנה אנשים חזקים ומנוסים, שיהיו מסוגלים להתנגד לו? השנייה: האם הוא ימנה אנשים בעלי בסיס כוח, שיוכלו להתנגד לו? נחזור לגינגריץ' וג'וליאני. לשניהם יש עבר מפואר אבל הווה אפרורי. שניהם אינם פעילים מרכזיים במפלגה הרפובליקנית, מה שאומר שאם טראמפ ירצה לפטר אותם – זה לא יגרום לו לבעיות מיוחדות. כאשר שר יודע שמעמדו תלוי אך ורק בנשיא, האם הוא ייצא נגדו? הרבה מאוד מאופיו של ממשל טראמפ יהיה תלוי בהרכבו של הקבינט, באופי של אנשיו וביכולת שלהם ושלו לעבוד יחדיו גם כאשר יש חילוקי דעות. הנשיא הוא בעל הבית, ללא ספק. השרים קרויים secretary, כי הם נתפסים כמזכיריו של הנשיא בתחומי פעילותם. אבל אם טראמפ ינסה להתנהג כמו בתוכנית "המתמחה", תהיה בעיה קשה לארה"ב ולעולם.

הכישלון המהדהד של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לא נעצר בשדרות פנסילבניה 1600, אלא המשיך מזרחה כל הדרך לגבעת הקפיטול. בניגוד לכל התחזיות המוקדמות, לא הצליחו הדמוקרטים להגיע לרוב בסנט. הרוב הרפובליקני אומנם הצטמצם ל-51 סנטורים, אבל רוב הוא רוב. ובבית הנבחרים ירד הרוב שלהם בחמישה מושבים בלבד – הרבה פחות מהתחזיות הקודרות ביותר של המפלגה. לכאורה, זה מעמיד את טראמפ בנקודה אידיאלית: הוא יוכל להעביר מה שירצה, למנות את מי שירצה, למחוק את מורשת אובמה ולהתחיל לעצב את מורשתו שלו. זה נכון, במגבלות מסוימות. בגלל הבחירות האישיות עליהן עמדתי, חברי הקונגרס חייבים לפזול כל העת לעבר מחוזות הבחירה שלהם. הדברים אמורים במיוחד לגבי כל חברי בית הנבחרים, שיעמדו שוב לבחירה בעוד שנתיים, ולגבי 33 הסנטורים שיתמודדו גם הם ב-2018. לבוחר האמריקני יש נטייה לחלק את הכוח בין הבית הלבן לבין הקונגרס, ואם הוא אינו עושה זאת בבחירות לנשיאות – הוא מתקן את המצב בבחירות הביניים. המצב של טראמפ והרפובליקנים מורכב עוד יותר, בגלל יחסי האהבה-שנאה ביניהם. הממסד הרפובליקני הסתייג מטראמפ וחיפש כל דרך למנוע את בחירתו למועמד המפלגה לנשיאות, ורבים מבכיריה תמכו בו רק בחצי-פה – או בכלל לא – בזמן המרוץ מול קלינטון. השאלה היא מה יקרה כעת. האם כולם יתייצבו מאחוריו (ונשאיר פתוחה את השאלה האם מדובר באופורטוניזם או בהתלכדות ראויה), או שמא חלקם יחכו לו בפינה במבט לעבר 2020. טראמפ מצידו יודע שהוא הגיע לבית הלבן על אפו ועל חמתו של הממסד המפלגתי, שגם לא תמך בו מעשית כפי שהממסד הדמוקרטי תמך בקלינטון. הוא גם יודע, שלרוב לא מתמודדים בתוך המפלגה נגד הנשיא המכהן, כך שלא צפויה לו בעיה מיוחדת לקראת 2020. מצד שני, כאשר הרוב בסנט הוא של קול אחד בלבד, טראמפ לא יכול להרשות לעצמו קרע עם יותר מדי סנטורים. בקיצור: זה לא יהיה פשוט כפי שזה נראה.

מפלגות ימין ברחבי העולם התלהבו מבחירתו של טראמפ, כולל אצלנו. אבל הימין שלנו עושה זאת מתוך הנחה, שמדיניותו של טראמפ דומה יותר לדעות בו הוא מחזיק, בעיקר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לעומת זאת, השמחה שאחזה בטיפוסים כמו מארין לה-פן צריכה לעודד דאגה. ואני כבר לא מדבר על ההתלהבות העצומה של דייוויד דיוק, מנהיג הקו-קלאס-קלאן, שבירך את טראמפ כאשר בידיו דגל הקונפדרציה ממלחמת האזרחים. לה-פן הימנית-קיצונית (ויש שיאמרו: הגזענית והפשיסטית) שמחה שטראמפ נבחר משום שהוא מרגישה קרבה אידיאולוגית אליו. האמת? יש בזה משהו. טראמפ נישא כאמור על גלי הימין הלבן הלא-משכיל, זה שסבור שהשחורים וההיספנים לקחו ממנו את ארצו. דבריו נגד מוסלמים ומהגרים היו מתלהמים ונגועים לכל הפחות בשנאת זרים – ממש כמו אלו של לה-פן. ולפני שנגיד "איזה יופי", הבה נזכור שיש הטוענים שגם יהודים הם זרים. אם נחזור ללה-פן, הרי שרק לאחרונה היא אמרה, שאם תיבחר לנשיאת צרפת – תאסור חבישת כיסויי ראש דתיים בפרהסיה, כולל כיפות. ואם נחזור לארה"ב, הרי שבחירתו של טראמפ כבר הביאה לגילויי אנטישמיות ברשת. טראמפ הבטיח לאחד את ארה"ב. משימה קשה מאוד, לנוכח קווי החלוקה הגזעיים, המגדריים והמעמדיים הברורים שהתגלו בבחירות השבוע. היא תהיה בלתי אפשרית, אם הוא לא יחזור בו בגלוי מהדברים הקשים שאמר על קבוצות רבות באוכלוסייה. וזה מחזיר אותנו לנקודה הראשונה. מותר לטראמפ לפעול נגד הגירה בלתי חוקית, הוא חייב לפעול נגד מחבלים, הוא רשאי להעדיף פועלים אמריקנים על פני פועלים סיניים. אבל הטון עושה את המוזיקה, והרבה מאוד תלוי לא רק במה שעושים, אלא גם במה שאומרים. במקרה של טראמפ, החידה הגדולה היא האם הדמגוגיה היא רק כלי, או שמא היא המהות. האם היא רק דרך להגיע למטרה, או שמא היא משקפת את הדעות האמיתיות. זה יהיה המבחן של נשיאותו.