למרות הילרי

כישלונה המהדהד של הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות ארצות הברית תרם ליוקרתה של הדמוקרטיה הליברלית האמתית בעולם, והוסיף הרבה תקווה לביטחונה העצמי. אולם, העובדה המעניינת ביותר היא, שמאורע שהכה בתדהמה את התקשורת - בארצות הברית ובישראל - התרחש בתקופה שבה התקשורת חשבה שהיא יכולה לקבוע את השלטון - בארצות הברית ובישראל - כאילו אין בחירות דמוקרטיות, בארצות הברית ובישראל. נכון שישנן בעיות כלכליות וחברתיות קשות, אך הן אינן קטסטרופליות: אחוז האבטלה - בארצות הברית ובישראל - נוח מאוד בהשוואה לאיחוד האירופי, הצמיחה נמוכה אך קיימת והאינפלציה מרוסנת. העשירים אומנם מתעשרים עוד יותר והעניים אינם סובלים פחות, אך אין שום דמיון למצבים שהיו קיימים בעבר. את הסיבה לכישלונה של קלינטון אפשר לאתר בכך שהדמוקרטיה הליברלית השתנתה והפכה לתרבות פוליטית מתנשאת, המבוססת על ההנחה ששום שכבה חברתית ושום קבוצה לא יצליחו לשבור את כוחנותו של עדר התקשורת השיכור מכוחו הרב. טראמפ הוכיח שאת התרבות הפוליטית היומרנית הזאת אפשר להבקיע לא רק כאשר נוצר מצב שבו מיליוני בני אדם אינם חוזרים משדה הקרב או מאבדים את מקורות המחייה שלהם, אלא גם בתקופה רגילה למדי. כל מה שצריך זוהי הבנה אינסטינקטיבית בכוחות המניעים בני אדם בחברה. אבל, הדמוקרטורים והנאורים בעיני עצמם מופתעים כל פעם מחדש כאשר ציבור הבוחרים אומר את דברו ואינו הולך בתלם המסומן על-ידי שופרות התקשורת. הדמוקרטיה יכולה לחיות כאשר האזרח שוקל את שיקוליו בכובד ראש ומחליט את החלטותיו לפי שיקול תועלתני. אלא שכמו שהשמאל - בארצות הברית ובישראל - חשב וחושב, אין לפוליטיקה הרציונלית אותה עוצמה מגייסת שיש להפחת תקוות שווא שאין להן אחיזה במציאות. לידיעת השמאל: חלוקת סמי הזיה אינה תחליף לתרבות פוליטית רציונלית. על כן, במקרה הישראלי, במקום פוליטיקה רציונלית אנו עדים לשטיפת מוח נוראה שליוותה ומלווה את שיווקו של עגל הזהב, "תהליך השלום" השקרי, בבחינת אלה אלוהיך ישראל, בעידודם הכוחני של הקלינטונים ואובמה. בנוסף, אנו עדים לטיפוח שנאה ובוז כלפי כל מי שיודע בחושיו ובמחשבתו שמדובר בתהליך המבוסס על הנחות שגויות. ההתבססות על הכמיהה הטבעית לשלום הפכה למיתוס של שלום בכל מחיר, גם אם "השלום" הוא חזירי וגם אם מחירו הוא פגיעה גזענית במאות אלפי יהודים, בזכויותיהם וברכושם, עד כדי הסתכנות בהתאבדותה של ישראל השפויה והציונית והקרבתה למולך "השלום". לכל אורך הדרך אנו עדים לזלזול בתבונתו של האזרח הבוחר. בהקשר זה אין לשכוח את האמירה האלמותית של יצחק בן-אהרון שדרש להחליף את העם שבחר את מנחם בגין לתפקיד ראש הממשלה. די לשמוע את אילנה דיין, אודי סגל, יונית לוי, נחום ברנע, בן כספית, סימה קדמון ואחרים כדי להבין שהגישה המתנשאת בעניין הצורך להחליף את העם לא פסה מן העולם של הנאורים בעיני עצמם, הנושאים לשווא את שמה של הדמוקרטיה ושל עיתונות רצינית ו/או אחראית. ואולם, אסור שכישלונה של קלינטון יהווה מעין הוכחה לחוסר התוחלת של הדמוקרטיה הליברלית האמתית. זו המבוססת על מתן זכות אמתית לבוחרים לומר את דברם בבחירות חופשיות, ללא הכוונה מלמעלה לבחור בציפי לבני או בהילרי קלינטון, רק בגלל שאלה הן מי שהתקשורת המתנשאת והמגויסת חפצה ביקרן. ההפך הוא הנכון: דווקא על-רקע ההתנשאות התקשורתית של "כלב השמירה" שהפך לכלב ציד נגד מי שמסרב ללכת בתלם, יש להמשיך ולהילחם על הערכים הליברלים והדמוקרטים האמתיים, ולשמור עליהם מכל משמר, כולל זכותו של הבוחר לחשוב בעצמו מה נכון וטוב עבורו.