קצת היגיון, בבקשה

כלל יסוד בכל שיטת משפט במדינה דמוקרטית הוא, שאין פסק דין שלא ניתן לערער עליו. על פסק דין שניתן בבית משפט השלום ניתן לערער בבית המשפט המחוזי, ועל המחוזי – בבית המשפט העליון. לכן, קיימת בעייתיות מובנית בעצם קיומו של בג"ץ כערכאה היחידה שאין אחריה הרהור וערעור (למעט דיון נוסף, שהוא נדיר מאוד). הבעיה מחמירה עוד יותר כאשר בג"ץ הופך להיות ערכאה מבררת – משום שאין ערכאה אחרת שהסמכות הזאת מצויה בידיה. זהו בדיוק המצב בנוגע לקרקעות ביהודה ושומרון. מאחר שלפי המשפט הבינלאומי זהו שטח כבוש, בתי המשפט הישראלים הרגילים לא יכולים לדון בעניינים אלו (אבל כן יכולים לדון כמעט בכל נושא אחר הנוגע ליו"ש). התוצאה היא, שלא זו בלבד שבג"ץ הוא גם הערכאה הראשונה וגם הערכאה האחרונה, אלא שהוא גם פוסק בשאלות עובדתיות מבלי לשמוע ראיות אלא בהסתמך על תצהירים בלבד – משום שבית המשפט העליון אינו דן בראיות. זה בכלל לא עניין פוליטי; זה עניין משפטי, ועוד יותר מכך – עניין של היגיון. הרי בתביעה קטנה של 100 שקל לא פוסקים בלי לשמוע את בעלי הדין – אז בתביעות מקרקעין שיכולות לחרוץ גורלות של משפחות ויישובים, אפשר לפסוק בלי עדים ובלי ראיות ובלי מסמכים ובלי חקירות? ודאי שלא. זו הסיבה שאיילת שקד דיברה על הקמת בית משפט לקרקעות ביהודה ושומרון, שיהיה הערכאה המבררת שעל פסק דינה ניתן יהיה לערער לבית המשפט העליון. אבל שקד רק דיברה, קצת שמאלנים ואימפריאליסטים משפטיים קפצו עליה – והרעיון נותר תלוי באוויר. זה יותר חשוב מאשר פתיחת בית משפט בטייבה, עוד יוזמה של שקד, וראוי שהיא תממש אותו בהקדם.

מה עושה הפרשה הזאת במדור שבכותרתו מופיעה המילה "היגיון"? שאלה טובה. אולי גם אני איבדתי את ההיגיון, אם אני חושב שיש לו משמעות בעיני מי שמאמינים באמונה שלמה שהוריהם/סביהם/דודיהם נחטפו ונמסרו לאימוץ. למי שכן מוכן להקשיב בראש פתוח, מופנות השורות הבאות. אני לא מומחה לנושא. ממש לא. גם שנותיה הראשונות של המדינה מוכרות לי באופן כללי למדי. אני כן היסטוריון בהשכלתי האקדמית וצברתי הרבה ניסיון בדיסציפלינה זו. ההכשרה שלי, הניסיון שלי והחושים שלי אומרים, שאם הייתה תופעה משמעותית של חטיפת ילדים – היא הייתה נחשפת לפני שנים. זה שמישהו מכיר מישהו ששמע על משהו – זו לא הוכחה. צריך גם להביא בחשבון, שאותו סיפור יכול להתגלגל למאות אנשים וליצור את הרושם כאילו מדובר במאות מקרים שונים. ההיגיון מלמד, שלא ניתן להסתיר דברים כאלו לאורך שנים. מישהו היה קם ומספר, מתוודה על ערש דווי, מכה על חטא בפני בני משפחתו, מאן דהוא היה פולט משהו, איזשהו מסמך היה דולף. לחשוב שמדובר בקונספירציה לה שותפים מאות ואלפי אנשים במשך שנים, לאורכה ולרוחבה של הארץ, בלי שאיש מהם יגלה זאת, ולו מטעמים של מצפון, ומבלי שאף מסמך ייצא – זה חסר כל היגיון. אבל גם חשיפת כל התיקים לא תשכנע את מי שלא מוכן להשתכנע, כי הוא יטען שהמסמכים המרשיעים הושמדו. זה מצב בו האמת וההיגיון לא יוכלו לנצח.

אגב עניין ילדי תימן, ציינתי כאן שזה מזכיר את המיתוס לפיו עשו סבון מגופותיהם של קורבנות השואה. ההערה הזו הובילה לכינוי הכי מגוחך והזוי שהדביקו לי טוקבקיסטים: מכחיש שואה. אז רק למען הדיוק ההיסטורי, ומשום שגם כאן מדובר בסיפור המשולל כל היגיון, הנה העובדות. ב-1944 אומנם הוקם בעיר דנציג מפעל נסיוני להפקת שומן מגופות, אך השתמשו בו בעיקר בגופות של אסירים פולנים ורוסים, ועד תום המלחמה לא הספיקו הגרמנים לפתח תעשיה זו. חוץ מזה, אין שום תיעוד על ייצור סבון משומן אדם – והנאצים תיעדו הכל, כולל הפשעים האיומים ביותר. כאן אנחנו מגיעים לחוסר ההיגיון. אחד הטיעונים של התומכים בטענה זו היה, שעל סבונים שנמכרו בשוקי גרמניה הופיעו האותיות RIF שפורשו כראשי תיבות של המילים "שומן יהודי טהור". אלא שהנאצים ודאי לא היו מגלים בצורה כזו את מקורו של הסבון, ובכך חושפים את סוד ההשמדה שכה התאמצו להסתיר. מעבר לכך, אילו זו הייתה משמעות ראשי התיבות, הן היו צריכות להיות RJF. פירוש ראשי התיבות RIF הוא Reichsstelle fuer Industrielle Fettversorgung – מרכז הרייך לאספקת מוצרי שומן תעשייתי. אבל שוב: ההיגיון מתקשה לנצח מיתוסים.

המשטרה שיגרה השבוע למערכות צו של בית המשפט בנוגע לאיסור הפרסום בפרשת ישראל ביתנו. אני לא יכול לספר לכם מה כתוב בו, כי יש איסור פרסום גם על תוכנו. אני כן יכול להגיד לכם, שהוא אוסר על אמצעי התקשורת לפרסם פרטים על אנשים ששמותיהם לא נזכרים בו. אז איך בדיוק רוצים המשטרה והשופט עמית מיכלס, שחתם על הצו, שנדע מה אסור לנו לפרסם? זהו נוהג קבוע של המשטרה ובתי המשפט, שאינם שמים לב לכך שהם פועלים בצורה משוללת כל היגיון. ולא זו בלבד: הם מניחים מכשול בפני עיוור, שהרי מבלי לדעת מה אסור לפרסם – מישהו עלול לפרסם זאת בתום לב, ואז יבואו אליו בטענות. והכי חמור: אם הפרטים הללו כל כך סודיים וחיוניים לחקירה, הרי שיש למנוע פרסום שלהם בתום לב. אבל דומה שההיגיון הוא לא הצד החזק של מי שמבקש את הצווים הללו ושל מי שחותם עליהם.

"זה עתה הבחירות הסתיימו, צריך זמן לעכל את הדברים ואנשים מוחים – וזה רק בגלל שהם לא באמת מכירים אותי". דבריו של דונלד טראמפ על-רקע ההפגנות האלימות (והפסולות בתכלית) נגד בחירתו. זה מעורר אצלי שאלה של היגיון. טראמפ קיבל ב-18 החודשים האחרונים את החשיפה התקשורתית הגדולה ביותר בהיסטוריה של מועמד לנשיאות – אז איך זה שהציבור האמריקני לא באמת מכיר אותו? האם זה משום שהוא הציג דמות שונה מכפי שהוא במציאות? האם טראמפ האמיתי הוא הממלכתי והשקול של עשרת הימים האחרונים? ואם כן – אל מי הוא צריך לבוא בטענות על כך ש"לא באמת מכירים אותו"? ויש לי עוד שאלה של היגיון. באותו ראיון דיבר טראמפ בהתפעלות רבה על ברק אובמה: "גיליתי שהוא פשוט נפלא, חכם ונחמד מאוד. מעולם לא פגשתי אותו, והייתה לנו כימיה טובה מאוד". חוץ מהילרי קלינטון – אובמה ספג מטראמפ הכי הרבה ביקורת והכפשות. אבל טראמפ למעשה אומר עכשיו, שהוא לא באמת הכיר את אובמה – אז על סמך מה הוא תקף אותו בצורה כה בוטה? ובמילים אחרות: האם מותר לתקוף את מי שלא מכירים באמת, או שמא זה פסול?

רון חולדאי בתנופת בנייה. הוא הולך להרוס ולבנות מחדש את כיכר דיזנגוף, וחולם על פרויקט ענק במתחם ארלוזורוב, וזה בנוסף למגדלים הצצים ברחבי העיר ולרחובות העוברים שיפוצים מקיפים. זה היה יכול להיות מצוין, אלמלא העובדה שכל זה נעשה במקביל לעבודות הרכבת הקלה, שגם כך הופכות את התנועה בתל אביב, אליה וממנה לסיוט שרק יחמיר בשנים הקרובות. דוגמה קטנה: נסעתי השבוע לפתח תקוה – וזה לקח 80 דקות. מה דחוף? נניח שיש רחובות בהם התשתית לקויה והכביש מלא מהמורות; את זה אפשר לתקן במיידי. אבל כיכר דיזנגוף – פרויקט שיחייב לסגור למשך כמה וכמה חודשים חלק מצירי התנועה המרכזיים בעיר? ופרויקט מסוף ארלוזורוב, שיסתום לגמרי את אחת הכניסות הראשיות לעיר? נכון שאיש אינו יודע מתי תסתיים בניית הרכבת הקלה (אני לא מכיר מישהו שמאמין לתאריך היעד – אוקטובר 2021), אבל זו בדיוק הסיבה שלא להתחיל לדחוף עכשיו פרויקטים שמי יודע מתי יתחילו ומי יודע מתי יסתיימו. היגיון פשוט: כאשר מישהו עובר ניתוח לב פתוח, לא עושים באותה הזדמנות גם החלפת ירך ואפילו לא הוצאת שקדים. אם לאדון חולדאי היה קצת, אבל רק קצת, אכפת מתושבי עירו – הוא היה נותן הוראה ברורה: רק עבודות דחופות עד שהרכבת הקלה תתחיל לנסוע. אבל לא אכפת לו.