אם החלטתם להיות עבריינים - כדאי שתתמנו לשופטים. זה מבטיח שגם אם תיתפסו, תקבלו יחס מועדף שלא מקבל אף אזרח אחר בישראל. זוהי המסקנה המתבקשת לא רק מפרשת הנשיא בדימוס יצחק כהן, אלא גם משורה של פרשות אחרות בהן הסתבכו שופטים בפלילים. במקרה של כהן, כפי שנראה מיד, מדובר בטיוח מתמשך שמגיע עד כדי הגשת כתב
אישום כוזב. בדיקת News1 מעלה, שהפרקליטות החליטה שלא להעמיד לדין את כהן בפרשה שהייתה גורמת לה מבוכה רבה.
תחילה נוכיח שמדובר בדפוס פעולה של המערכת. בדצמבר 2005 פוטרה
הילה כהן - השופטת היחידה בתולדות המדינה שלא הסכימה להתפטר - לאחר שהתברר, שהיא פיברקה 14 פרוטוקולים והחלטות שיפוטיות. בית הדין המשמעתי לשופטים חשב שדי בכך היא תינזף ותועבר לבית משפט אחר. היה צורך בהתערבותם של השרה
ציפי לבני והנשיא
אהרן ברק כדי להביא להדחתה. האם כבודה הועמדה לדין על זיוף? מה פתאום.
מי שכן הועמדה לדין הייתה שופטת המשפחה
אסנת אלון-לאופר, אשר ביצעה האזנת סתר - היא ביקשה מחוקר פרטי להוציא את פלטי השיחות מהטלפון הנייד של בן-זוגה דאז. היא חתמה על הסדר טיעון, הודתה בפגיעה בפרטיות, בהטרדה ובחדירה לחומר מחשב, ונדונה למאסר על תנאי ולקנס של 10,000 שקל. ושימו לב לעובדה הבאה: שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעתה ולהסתפק בעבודות לתועלת הציבור - בדיוק כמו שהמדינה הסכימה כעת במקרה של כהן. בית המשפט המחוזי בתל אביב סירב: שופט צריך לכבד את החוק יותר מאשר אזרח מן השורה, כתב הנשיא דאז,
אורי גורן. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של אלון-לאופר.
נישאר במחוזי בתל אביב ונעבור לשופטת
ורדה אלשיך, אשר פיברקה פרוטוקול ועל בסיס אותו מסמך ניסתה להביא להעמדתו של עורך דין לדין משמעתי. מה קרה לה? כלום. היא אומנם פרשה לפני המועד, אבל שנה אחרי הפרשה; על תיק פלילי ודאי שאין מה לדבר. ואילו בעניינו של השופט
משה גלעד, שפרש מהמחוזי בחיפה בשל חשדות לעבירות מס שלו ושל רעייתו, ניתנה החלטה לגנוז את התיק נגדו, אבל במקביל טרם התקבלה החלטה בנוגע לאשתו - 15 חודשים לאחר התפטרותו.
באוגוסט 2015
חשפנו כאן את הטיפול התמוה של המשטרה והפרקליטות בתלונה נגד שופטת מכהנת. במסגרת הליך גירושין שעברה, נטען שהיא ביצעה עבירה של זיוף, מרמה והפרת אמונים. היא נחקרה באזהרה אך המשיכה לכהן. התיק נגדה נסגר מחוסר אשמה, למרות שקיימים סימני שאלה משמעותיים סביב עילה זו.
התיק הלך והצטמק מכאן נעבור לפרשת יצחק כהן. בדיקה של השתלשלות האירועים מלמדת, שהתיק הלך והצטמק ככל שנמשך הטיפול בו - ולאו-דווקא משום שלא היו ראיות או סיבות ענייניות אחרות. השיא הוא בכתב האישום נגדו ובהסדר הטיעון חסר התקדים שנחתם עימו. אבל נלך לפי הסדר.
28.8.14:
יואב יצחק חושף ב-News1 את החשדות נגד כהן, לפיהם ביצע עבירות מין בכמה מבנות משפחתו, כולל קטינות.
29.8.14: משרד המשפטים מודיע, בעקבות החשיפה ב-News1, שבבדיקה ראשונית לא נמצאו ממצאים המצדיקים פתיחה בחקירה משטרתית.
02.9.14: יואב יצחק חושף:
ש' מאשימה את יצחק כהן: הוא ליטף, נגע ודחף ידיים לאיברים האינטימיים. בעקבות החשיפה נאלצה הפרקליטות להורות על העמקת החקירה.
9.9.14: יצחק חושף שכהן פועל לשבש את החקירה נגדו. בשל-כך הוא חויב לצאת לחופשה כפויה ולאחר מכן הושעה מתפקידו.
20.11.14: המשטרה ממליצה להעמיד לדין את כהן על שני מקרים של מעשים מגונים והטרדה מינית, לאחר שמצאה שחלה התיישנות על יתר המעשים שככל הנראה ביצע.
20.12.15: היועץ המשפטי דאז,
יהודה וינשטיין, מחליט לזמן את כהן לשימוע על מעשה מגונה בעוזרת משפטית.
7.9.16: היועץ המשפטי הנוכחי,
אביחי מנדלבליט, מחליט להעמיד לדין את כהן על מעשה מגונה בעוזרת משפטית.
17.11.16: הסדר הטיעון עם כהן מוגש לבית המשפט: יודה ויורשע בהטרדה מינית של העוזרת המשפטית.
זה היה מביך את הפרקליטות בואו נראה לאן כל זה מוביל אותנו. בעוד המשטרה חקרה את הפרשה במהירות הבזק, נזקק וינשטיין ל-13 חודשים כדי להחליט על שימוע, ומנדלבליט היה צריך תשעה חודשים נוספים כדי להכריע. בסך-הכל חלפו 27 חודשים מאז חשיפת הפרשה, שלא הצריכה חיקורי דין חובקי עולם, מחקרי תקשורת או תרגילי חקירה. במהלך החקירה הוכחו החשדות נגד יצחק כהן: הוא הטריד מינית וביצע מעשים מגונים בבנות משפחתו - כמה מהן היו קטינות באותה עת, אך לא ניתן היה להעמידו לדין בגין התיישנות.
העיקר הוא השורה התחתונה. החשדות לשיבוש הליכים נעלמו כלא היו. כתב האישום מייחס לכהן עבירה של הטרדה מינית של עובדת הנהלת בית המשפט, למרות שסעיף החיקוק מדבר במפורש על מעשים מגונים. הסיבה לכזב הזה - לו אחראים מנדלבליט ו
שי ניצן, שאישרו את כתב האישום - היא ברורה: לא ניתן היה לפטור את כהן בשל"צ ללא הרשעה אם האישום היה מעשים מגונים.
הדבר החמור ביותר הוא, שגם אחד המקרים של מעשים מגונים נעלם כלא היה. מדובר בחשדות לפיהם כהן ביצע עבירות מין באחת מעובדות בית המשפט המחוזי בנצרת. על החשדות הללו ידעו בזמן אמת פרקליט המדינה דאז,
משה לדור, ומי שהייתה פרקליטת מחוז הצפון, מירית שטרן. שניהם לא עשו דבר.
הילה גרסטל, בתפקידה כנציבת הביקורת על הפרקליטות, ניסתה לבדוק מדוע לא נבדק הנושא במועדו - אך וינשטין בלם אותה, בנימוק שמדובר בתיק תלוי ועומד. אם כהן היה עומד לדין על פרשה זו, הייתה נגרמת לפרקליטות מבוכה קשה במיוחד. לא יהיה זה מופרך לשער, שהוא היה טוען שהמדינה מדברת בשני קולות: בזמן אמת היא לא עשתה דבר, ואחרי חמש-שש שנים היא מעמידה אותו לדין? לדור ושטרן היו מן הסתם מוזמנים להעיד וצריכים להסביר מדוע ישבו בחיבוק ידיים. ואולי היה מתגלה שפרקליטים נוספים ידעו ושתקו.
לכן, ייתכן שכהן חמק מאישום נוסף גם - ואולי בעיקר - משום שהעמדתו לדין הייתה מביכה את הפרקליטות. נוסיף לזה את העונש המגוחך שמבקשים הצדדים, ונזכיר שבמקרה של אלון-לאופר - קבע בית המשפט, ובצדק, ששופט צריך להקפיד במיוחד על שמירת החוק, ולכן סירב להסתפק בשל"צ ללא הרשעה (על עבירות חמורות פחות!). לכך נצרף את המקרים האחרים של יחס מיוחד לשופטים שנחשדו בפלילים. המסקנה, כך דומה, דוקרת את העין.
