לפי מעטה הסודיות שאופף את התיק הזה, אפשר לחשוב שמדובר לכל הפחות במידע מודיעיני רגיש על פעולות טרור, אם לא בסודות הגרעין של ישראל. שמות העותרים חסויים, המסמכים המרכזיים עליהם נסובה העתירה חסויים, חלק מהתשובות חסויות. מי יודע, אולי אפילו הדיון היום (א', 20.11.16) יהיה חסוי.
אבל לא: זה לא מודיעין ולא גרעין ואפילו לא ענייני משפחה או קטינים. זהו המאבק של 11 פרקליטים נגד פרסום הדוח על יחסי הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית, שהכינה נציבת הביקורת הקודמת,
הילה גרסטל. בג"ץ, בצורה תמוהה ואולי אפילו חסרת תקדים, משתף פעולה עם מגמת ההסתרה הזאת ונותן את ידו לסחבת שעלולה לקבור את הדוח הזה - וברור לגמרי מי רוצה שכך יקרה.
מאחר שכאמור על טיוטת הדוח הוטל חיסיון, אנחנו יכולים רק לשער מה כתוב בו. פרט אחד ממנו בכל זאת יצא החוצה, ודווקא בעתירה נגדו: גרסטל מצאה לפחות מקרה אחד בו ביקש פרקליט מהמכון לרפואה משפטית להכניס שינויים בחוות דעתו, באופן שיש בו כדי לטשטש את המסקנה העולה ממנה. מותר לשער, שאם הדוח היה מלא שירות ותשבחות לפרקליטות, אנשיה לא היו רצים לבג"ץ בניסיון למנוע את פרסומו, ו
שי ניצן - יו"ר ארגון הפרקליטים בפועל - לא היה נותן להם רוח גבית.
העתירה הוגשה ב-31.3.16, בטענה שהדוח כולל את שמותיהם של הפרקליטים ואת מספרי התיקים, ולכן הם ייפגעו ממנו בצורה קשה. זו הייתה טענה מופרכת מהרגע הראשון. גרסטל הבהירה לפרקליטים, כי הפרטים הללו מצויים רק בטיוטה כדי שיוכלו להגיב עליה, ושאין כל כוונה לחשוף שמות ופרטים מזהים בדוח הפומבי. כשלעצמי, אני לא מבין מדוע; אם פרקליט פעל בצורה פסולה, ובוודאי אם ניסה לשבש הליכים, חובה לחשוף זאת בפני מעסיקיו - ואלו אנחנו, הציבור. אבל נניח בצד את השאלה העקרונית הזאת.
די היה בעובדה זו כדי לזרוק את העתירה מכל המדרגות. אבל בג"ץ נהג אחרת. השופט
צבי זילברטל אסר זמנית לפרסם את הטיוטה (שכמובן צורפה לעתירה ואמורה להיות חלק מהתיק הפתוח לציבור במסגרת עקרון פומביות הדיון) וגם את שמות העותרים - והאיסור ה"זמני" הזה עומד בתוקפו עד היום, שמונה חודשים מאוחר יותר.
המדינה תרמה לא מעט לסחבת הזאת. ב-9.2.16 ביקש ניצן מהיועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, למנוע את פרסום הדוח, בטענה התמוהה שמדובר בדוח פרטני. ייאמר לזכותו של מנדלבליט, שהוא לא קנה את הבלוף התורן של ניצן, אם כי נדרשו לו כמעט חמישה חודשים להבהיר זאת. המדינה הייתה אמורה להגיב עד 6.4.16 על הבקשה לצו ביניים, אך כדרכה - לא עשתה זאת. היא קיבלה ארכה עד 20.4.16, אך עשתה דין לעצמה והגיבה רק ב-10.5.16. הייתה זו תגובה בת תשע שורות בלבד: אין מקום לצו ביניים, כי גרסטל הסכימה שלא לפרסם את הדוח עד להכרעה בעתירה. בין לבין, ב-18.4.16, התפטרה גרסטל - בין השאר משום שמנדלבליט לא התיר לה ייצוג עצמאי בבג"ץ.
תגובתה של המדינה הוגשה רק ב-26.6.16, ובאופן חריג היא מיוצגת בידי עוזריו של מנדלבליט ולא בידי הפרקליטות. בעיקרה היא אמרה את הדבר הפשוט ביותר: לעתירה אין מקום משום שאיש אינו מתכוון לפרסם את השמות. בג"ץ דן בעתירה ב-6.7.16 ושלח את הצדדים להתדיין ביניהם על-פי הצעות שהעלו השופטים
ניל הנדל,
נעם סולברג ו
אורי שהם, למרות שכאמור בעצם הם היו צריכים לדחות על הסף את העתירה ואף לחייב את הפרקליטים בהוצאות משמעותיות על המצג הכוזב שלהם.
ההתנהלות החריגה של בג"ץ נמשכה גם בנוגע לשלוש בקשות להצטרף לדיון בעתירה, שהגישו
ידיעות אחרונות ו
רונן ברגמן (שפרסם סדרת תחקירים על המכון הפתולוגי), התנועה למשילות ודמוקרטיה והתנועה לאיכות השלטון. לא רק שהשופטים לא טרחו עד היום להחליט בבקשות אלו, אלא שהם גם מנעו מהמבקשים לראות במלואן את תגובות המדינה, הכוללות את הטיוטה העדכנית של הדוח. כל ההתנהלות היא של כביסה מלוכלכלת שלא רוצים שתצא החוצה - למרות שמדובר בכתמים הפוגעים בכולנו בכביסה השייכת לכולנו.
הדיון היום הוא למתן עידכון, וככל הידוע - לא הושגו הסכמות. בינתיים חלפו שמונה חודשים, גרסטל התפטרה,
דוד רוזן יחליף אותה רק ב-1.1.17, ואיש אינו מוכן לעשות את הדבר המובן מאליו: להבהיר לפרקליטים שהם נתונים לביקורת כמו כל עובד ציבור אחר, ואולי אפילו יותר בשל הכוח העצום המופקד בידיהם. האם בג"ץ ימשיך להתנהג כאילו מדובר בסוד משפחתי השייך לקליקה המצומצמת של פרקליטים ושופטים?
