לא לחוק המואזין (2)

אודה, שהיו לי הרבה מלים טובות לכתובתו של שר הבריאות, יעקב ליצמן, כאשר הגיש את הערר של חוק המאזין, וזאת לאחר שקרא את נוסח החוק והתברר לו, כי הנוסח כפי שהוא עתיד להעלות להצבעה ימנע הפעלה של צופרי האזעקה בישובים היהודים בימי ששי, צופרים המציינים את מועדי כניסת השבת. שמחתי גם על שיתוף פעולה בין יהודים וערבים בתחומים דתיים שכה יקרים להם. שמחתי על תרומתו של יעקב ליצמן לאותו שיח של שיתוף פעולה בין מגזרים דתיים, שהוא בהחלט שיח עדיף על פני להב"ות של ניכור ואיבה. יעקב ליצמן בצדק מקבל את מלוא חופני הערכה והאהדה של הציבור במיוחד על עבודתו הממלכתית כשר המופקד על תחומי הבריאות, והצליח להתנער לחלוטין מתוויות מגזריות שניסו לייחס לשר חרדי. כמי שנזקק לשירותי הרפואה הציבורית, יש לי רק מילים טובות לשר, שלאחרונה המתנתי רק 6 ימים לבדיקת MRI (אם-אר-אי). בעבר כשנזקקתי לאותה בדיקה, ההמתנה חצתה את קווי מחצית השנה. לצערי, יעקב ליצמן עומד לחזור בו מהערר על חוק המואזין לנוכח החרגת הצופרים המבשרים את כניסת השבת. ציפיתי דווקא מהשר, שמגלה רגישות חברתית ודתית רבה, שלא ייתן ידו לחוק, שנועד אך ורק לפגוע ברגשותיו הדתיים של הציבור המוסלמי במדינת ישראל ויפגע בחופש הדת שלהם.

רדיפות דתיות

אני מצפה במיוחד מיעקב ליצמן, שלא ייתן ידו להחלטה המציינת, שרעש הצופר ביום ששי, המבשר את כניסת השבת, איננו רעש, ורק הקול המזמין מוסלמים לתפילה הוא רעש. במקום לחתור לסובלנות דתית וליחס מכבד בין בני כל הדתות בארץ הזו, בחרה ממשלת ישראל בדרך נלוזה של הסתה פרועה נגד קולו של המואזין, המזמין את המאמינים בדת האסלם לתפילה. כואב לי שיעקב ליצמן ומפלגתו יתנו ידם להחלטה זו. הקול המבשר במגברי הקול על-כניסת השבת, קול המואזין במסגדים וקול צלצולי הפעמונים בכנסיות הם חלק מהנוף היפה ומנגינת החיים בערים המעורבות, הם חלק יפה מהנוף של הארץ הזו. אנחנו, בני העם היהודי, שיש לנו היסטוריה ארוכה של רדיפות דתיות, דווקא אנחנו כאן במדינת ישראל חייבים לקבל את הדקה-דקה וחצי, בה המואזין מכריז "אללה אכבאר", כשהוא מזמין לתפילה ומוסיף חרוז אחד ולעתים גם שנים מהקוראן כדי לעורר את המאמינים בדת האסלם לשיח את שיחם בתפילה בין כתלי המסגד. טֶרֶם בֹּקֶר בְּיָפו¬ בְּיָפוֹ הִתְוַדַּעְתִּי פַּעַם רִאשׁוֹנָה לְצוֹנְנִים שֶל סְלִיחוֹת מְנַשְּׁבוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב. כָּל הַסְּלִיחוֹת עוֹלוֹת אֶל חַדְרִי בַּקוֹמָה הַשְּׁמִינִית שׁוֹפְתוֹת עַל רֵאוֹת מִתְמַכְּרוֹת בְּתוֹכִי קָפֶה מַהְבִּיל עִם סִגָּרְיָה שֶל טֶרֶם בּקֶר מְצוֹעָפוֹת בְּסִלְסוּלֵי מוּאָזִין מֵהַמִּסְגָּד בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם עֲדוַיוֹת בְּצִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹן מֵהַכְּנֵסִיָּה בְּאַבּוּ כַּבִּיר. מַה שֶׁהָיָה לִי אֱמֶשׁ קוֹל סוּמָא קוֹל מְנַסֵּר הָפַך טֶרֶם בּקֶר שֶׁל סוֹף אֱלוּל לְלַהַט מֵנֵץ קוֹלוֹת רַכִּים קוֹלוֹת יָפִים מְנַקִּים רְחוֹבוֹת שֶל עִיר מִתְעוֹרֶרֶת. איתן קלינסקי אלול תשמ"ז יפו, 1987