צפירת אזעקה

1.רוממות בגרונם, חרב פיפיות בידם. זר אילו ירד ביום ו' שעבר מן המאדים, וקרא את טור התגובה לטענות בנושא התנהלותו התמוהה של צה"ל כלפי חייליו הדתיים, שפירסם דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז ב'מקור ראשון', היה מן הסתם מתמוגג מן הדבש ונופת הצופים שנטפו מתגובתו של אלמוז תחת הכותרת המרגיעה: 'צפירת הרגעה'. ממש שמן זית זך, כתית למאור: "קבענו מראש שחייל שומר מצוות ימשיך לשרת במסגרות רלוונטיות לו, וכי יוכל לשמור על אורח חייו הדתי גם בעת שירותו הצבאי". וואלה, יופי. ועוד: "לאורך השנים השתתפו חיילינו הדתיים במשימות השונות בחזית הלחימה, ושיעורי הגיוס שלהם גבוהים מאוד. בעיות שהתעוררו במעלה הדרך נפתרו כולן תוך הבנה וכבוד, חיבוק אחים... אין לצה"ל שום כוונה לפגוע או לשנות משהו מהעמדה העקרונית המסורתית המוקירה והמעריכה את שירותם של כל חייליו". מה רע? 2. לגמד ולהשפיל. מה שרע הוא, שכל הדיבורים הללו הם לא יותר מאשר זריית חול בעיניים. עשרות הגזירות הניחתות על החיילים הסרוגים בצה"ל ועל רוח היהדות הנאמנה, מעוררים רושם בל יימחה, שמדובר בהכרזת מלחמה, גם אם לא זו הייתה כוונת המשורר. דו"צ מנסה אומנם לרפד במלים נשגבות את התמונה, אבל האמת צפה כשמן על פני המים. זה החל במאמץ לצמצם, לגמד ולהקטין את מוטת הכנפיים של הרבנות הצבאית. ענף תודעה יהודית הופקע מידי הרבצ"ר והועבר למי שבינו לבין תודעה יהודית אין ולא כלום – קצין חינוך ראשי. הלה הוציא למיקור חוץ של מכוֹנים המזוהים עם השמאל, את כל מה שקשור בחינוכם של חיילי וקציני צה"ל. מכוֹנים אלה מפטמים את מוחם של הלוחמים, בהשראת קצינים דוגמת אלוף יאיר גולן שמשווה את המצב כאן לגרמניה בשנות ה-30, בערכים חדשים: לא ניצחון ותבוסת האויב, אלא 'ריסון' ו'איפוק'. הכרעת האויב ואהבת המולדת – אַאוט; 'הכלה' והבנה של 'הנאראטיב של האויב' הקם עלינו לכלותנו - אִין. לא 'הקם להורגך השכם להורגו' אלא הישרדות. גם של האויב, שחייו חשובים לא פחות משלך. אפילו המסעות למחנות המוות בפולין, שנועדו להבהיר ללוחמים שתפקידם למנוע שואה שניה, גויסו ל'חינוך מחדש': "על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה-30, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו: האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן"? 3. חנות מכולת. בצה"ל של היום לא סופרים את הרבנות הצבאית. רק מגמדים ומשפילים. מפני שברור, שהרבנות הצבאית לא תוכל לספק נימוקים הלכתיים למהלכים אנטי הלכתיים המנוגדים להשקפתם של החיילים הדתיים, למשל פקודת 'השירות המשותף'. האם משום כך מונעים בתוקף לאורך 5 השנים האחרונות מן הרבצ"ר, להתראיין בתקשורת? חוששים כנראה, שראיון עימו יחשוף את גודל החרפה: הפיכת הרבנות הצבאית מתומכת רוחנית-יהודית למעוניינים, לחנות מכולת לחלוקת יין קידוש והגדות פסח למעוניינים. 4. רבנים מחוץ לתחום. ואם ברב הראשי עסקינן, אי-אפשר להתעלם מן התרחיש הדמיוני שחיבר פרופ' יגיל לוי, האיש שלוחם, בסיוע רוח גבית של עיתון הארץ, כנגד המונח שהמציא - 'הדתה' של צה"ל. עד עכשיו ראה לוי פירות של ממש במאבקו: אגף תודעה יהודית הוצא מידי 'הדתיים האלה'; גם רבנים מן החוץ הפכו לבלתי רצויים בנוף הצה"לי, פרט לביקורים הכרחיים בבתי הכנסת בצה"ל. הפלוראליזם והשמאלנות חוגגים. הביקור בכותל, למשל, מלווה בביקור בכנסיית הקבר בירושלים ובמיסגדים. פלוראליזם בגרוש. במיסמך של קצין חינוך ראשי לשנת 2016, שנועד "למקד את התכנון והעשייה הפיקודית בנושאים חברתיים וערכיים ביחידות", נתפסת היהדות בזוויתה הרפורמית: "תפילת נשים עם טלית ותפילין בכותל", "מניינים שוויוניים", "מערכת כשרות אלטרנטיבית". הרבנות הצבאית עצמה, והרבנים הצבאיים ביחידות השונות, נכלאו בתוך בתי הכנסת, ובהם בלבד. ללא שום שותפות בטקסים צה"ליים, בהכשרות החיילים, בסדרות חינוך; ואפילו לא בעידוד הלוחמים - שדווקא מבקשים את ברכתם! - בשטחי ההתכנסות טרם יציאה לקרב. היעד הושג - אין הדתה בצה"ל. 5. תרחיש בידיוני. השבוע פירסם לוי תרחיש דמיוני, שעיקרו: לצה"ל רצוי מאוד שדווקא הרב איל קרים, ולא מועמדים חשובים מבחוץ, ישמש רבצ"ר. בתרחיש מתוארת התדיינות בין הרמטכ"ל לראש אכ"א, שממליץ בהתלהבות על בחירת קרים, דווקא בגלל 'התבטאויותיו השערורייתיות'. זאת בידיעה ברורה, שמינוי הרב קרים יחולל מיתקפה מצידם של אירגוני נשים ושמאל, והבג"ץ. דווקא מיתקפה זו תאלץ את הרב להגיע לתפקידו כנוע, מוחלש ומושפל, על ארבע ועם הזנב בין הרגליים. מי שמכיר את קשריו של לוי בצמרת צה"ל, רשאי להעריך, שהתרחיש ששוּוַק בעטיפה של יצירה בדיונית, לא לגמרי תלוש מן המציאות. 6. פקודת השיתוף. לא נוכל למנות במסגרת צרה זו את כל הגזירות שהטיל ומטיל צה"ל על החייל הדתי. אפילו לא הבולטות שבהן, כמו למשל חסימת דרכם של בוגרי ישיבות ההסדר לקצונה הבכירה בתום לימודיהם (ולא חשוב אם הדבר נעשה בכוונת מכוון [כנראה שלא], או רק תוצאה של החלטה עקרונית שגויה להצערת הקצונה בצה"ל). אולם נראה שהחמורה בגזירות היא גזירת 'השירות המשותף' שמשווק דובר צה"ל במלוא הקיטור. עיקרה: המערך הלוחם, כולל חיל השיריון שחייליו נלחמים מתוך הטנקים הצפופים להחריד, יורכב כולו מחיילים וחיילות גם יחד. חיילות בטנקים הצפופים? – טירוף מערכות, ששום צבא בעולם לא קונה. חמוּר מזה: קצינים דתיים יחויבו לפקד על יחידות מעורבות, גם כשזה מנוגד למצפונם ההלכתי. ולזה קורא דו"צ בעזות מצח: "חייל שומר מצוות... יוכל לשמור על אורח חייו הדתי". יח"צנות, במובן הרע. הרבנות הצבאית מתנגדת למהלך, אבל מי בכלל שואל אותה? פי הרבנות סתום בפקודה. מערך היחצ"נות האדיר (עם מאות רבות של משרתי קבע וסדיר), מגויס כולו להטמעת תודעת השילוב בציבור. כמעט כל יום מופיעות שלוש כתבות על תועלתן של הלוחמות ביחידות קרקל, קצינות תותחנים ומ"פ'יות, שמסבירות מדוע רבנים וקצינים שמתנגדים לשירות המשותף, פשוט טועים. לוחמות בסדיר ובקבע, במקום למלא תפקידן הצבאי, נשלחות לתקשורת להגן על פקודת השיתוף ולתקוף רבנים ואלופים במיל', שסבורים אחרת. 7. דבר הסוקר. למרות המלים החגיגיות של דובר צה"ל, הציבור הסרוג מבין שמישהו כאן מוליך אותו שולל. סקר טרי של מכון 'מסקר' בקרב הציונות הדתית, מעלה כי 65% מהציבור הדתי-לאומי סבורים כי צה"ל פועל במתכוון כנגד הדתיים המשרתים בצבא, ורק 13% בלבד טוענים שהדבר אינו נכון. חבל שבמרוץ המטורף לפלוראליזם ופמיניזם, שוכח צה"ל, שברגע שחיילים סרוגים יפסיקו להתגייס, לא יהיה בכלל צבא.