הערה ראשונה - דומני שזהו האסון הכלל ארצי הראשון, שבעקבותיו לא קמה זעקה וקריאה ל"ועדת חקירה". יכול מאוד להיות שעוד תבוא אחת כזאת, אבל לדעתי הסיכוי לכך קלוש. למה? כי, לפחות בהשוואה לשריפה בכרמל, המערכת הממשלתית שלנו פעלה בסך-הכל בצורה טובה, רגועה, בניהול טוב ונכון של שרים, בעבודה יעילה של ראשי מערכות הביצוע, בראשם מכבי אש ומשטרה. וכן, מגיעה כאן גם מילה טובה לראש הממשלה. צריך לפרגן לו. שמעתי אישים רמי מעלה מהללים את השרים, אך ממלאים פיהם מים לגבי ראש הממשלה. מה לעשות שכמעט כולם רואים כי הופקו ומומשו לקחים מאסון הכרמל. וישנה עוד סיבה, והיא המזל: נגרם כאן אסון לרכוש, והלב כואב למראה אלו שלמעשה זיכרונות חייהם נמחקו בשריפה, אבל לא היה אף קורבן בנפש, אז קשה מאוד לדרוש "ועדת חקירה".
הערה שנייה, והיא הבולטת ביותר והמדוברת ביותר: הסולידריות של עם ישראל. זה העם שכל שני וחמישי אומרים עליו שהוא משוסע וקרוע, גילה נכונות לסייע ולעזור ולארח. זהו הרוב המכריע של אזרחי ישראל, חוט השדרה שלנו. זהו חוט השדרה שמהווה רוב מוחלט בכל הסקרים כאשר אנשים אומרים שטוב להם לחיות בארץ הזאת, למרות שמנסים לעשות לו שחור בעיניים.
הערה שלישית - השוליים הקיצוניים מימין ומשמאל. אלו הם השוליים הקולניים ביותר, האדוקים ביותר באמונתם. שתי כתות דתיות. בעוד הלהבות בוערות, נפתחה המערכה המסורתית ביניהם. מצד אחד, ההכללה וההפרזה: הציבור הערבי הוא זה שאשם בהצתות, אנו עומדים בפני "אינתיפאדה של אש" הבאה אחרי "אינתיפאדת הסכינים"; יהודים! איום טרור ערבי מסוכן, חדש ישן מתרגש עלינו. מהצד השני, הגנה בחירוף נפש על הציבור הערבי, קריאה נוקבת שלא להאשים ציבור שלם בגלל כמה מציתים. לא רק זאת, מעלים את החשד שכל מה שקרה משרת את נתניהו כי הוא משכיח את "פרשת הצוללות". מה מצחיק כאן? שרק לפני זמן קצר השוליים משמאל הסיתו והאשימו בראש חוצות את כל הציבור הימני ברצח רבין. ועוד יותר מצחיק שכאשר בוצעה השרפה המזוויעה של בית ערבי בדומא בידי שלושה מציתים יהודים, האשים נשיא המדינה את כל עם ישראל בשריפה.
הרביעית - ישראל "הבודדה". בשנים האחרונות הוכנס מושג חדש ללקסיקון: ישראל בודדה, מוחרמת ואפילו מצורעת. דברי הבל המופרכים חדשים לבקרים. ובוקר כזה היה עד לההתגייסות המרשימה של מדינות לעזרה. גם מהרשות הפלשתינית. אז ברשתות החברתיות הערביות והפלשתיניות הייתה שמחה לאיד, ואין בזה חדש. כל הרוג אצלנו מעורר שמחה וצהלה ברחוב הפלשתיני, וכולם מחלקים סוכריות. אבל, התופעה המעניינת היא שלא הייתה הסתה (כמובן למעט אצל החמאס ) בנוסח: צאו להצית! זאת כאשר לפני שנה הסיתו: צאו לדקור! מה הסיבה לכך? איני יודע, אבל לגופו של דבר הייתי אומר: לא עמדנו לפני שנה בפני "אינתיפאדת סכינים", אלא יותר בפני היסטריה והפרזה, ואנו לא עומדים בפני "אינתיפאדה של אש".
החמישית - דברי השטות. בזמן מתיחות נאמרות הרבה שטויות הנמוגות חיש מהרה ברוח, ונשכחות. אבל, שטות אחת של כתב לענייני משטרה איני יכול לשכוח. במרי ליבו הוא זעק משהו בנוסח: בשביל מה צריך 6 צוללות. במקום זה צריך עשרת אלפים כבאים. ככל הנראה הוא רואה לנגד עיניו את ישראל בוערת 360 ימים בשנה.
