עלבון שאין לו שיעור

הדרך ההולכת אל בית העלמין איננה שדרה של כבוד. היא לא יכולה להכין נפשו של הנוסע בה לבא בשערי מרחב של התייחדות, לא עם הדממות העוטפות קברי יקירים שנפטרו לבית עולמם, ולא עם שברי ההרהורים, המלחשים אין מנוס, כי החיים באים אל המקום אליו ילכו גם הם, כי הם קרבים אל הסף בו לוחך המוות את חופי העולם הזה. הדרך ההולכת אל בית העלמין עוברת במהומה של היום יום הסואן, של הפרנסות בסככות פתוחות, בין מחסנים פתוחים וחצרות פרוצות, ואספלט שלה מצולק, ובשוליה נופי אילנות מאובקים. הדרך חולין. בשערים שנים שלושה גברים במלבושים מרושלים, חזן להשכיר לבוש שחורים, אדם היושב על כיסא פלסטיק רעוע, רגליו פשוטות ובחיקו קופת צדקה תציל ממוות, ממתין ללוויה, או נח אחרי ששב ממנה. מצבות מצבות, צפופות בטורים בהם לא יצמח לא שיח ולא עץ, ושבילים צרים של חול תחוח הולכים לאורכם זרועים פחיות נרות נשמה שכבו, קרעי ניילונים אמי ומשם, משוועים לחלקת דשא שלעולם לא תהיה, וסובלות שלוליות מזדמנות של פוקדי יקירים ששטפו את אבני המצבה שממתינה משנה לשנה להיטהר קמעה מן האוויר הבוטה היורד בפיח סמוי שעושה העיר השוקקת מחוץ לעיר המתים.

מעליבים אותם

אי-אפשר לנוס מן התחושה של העצבת הפולשת לתוך חדרי הלב למראה העלבון של המתים. מתים אינם נושמים. אבל מצבות צפופות נחנקות. מתים אינם זקוקים ליותר מקום מן המקום עליו הם נחים מכוסים עפר ואבן מנוחת עולמים, אבל כשמודדים להם מקומם על-פי מה שמספיק להם לקבורה, ואין זוכרים כי הם זקוקים גם למקום בו יעמדו ברווחה צנועה הבאים לבכות אותם ולדובב פסוקים סביב קברם, מעליבים אותם. מייתמים אותם מאסתטיקה, כי נפש המתים דומה אינה מתרחבת עוד, ואין להם בעולמם הבא אלא את המה הזעום שאי-אפשר שהעולם הזה לא ייתן להם. מרחוק הולכת דבוקה קטנה אל יקיר שלה הטמון באחד הטורים. מישהו בהם דוחף לפניו עגלת נכים. הם מגיעים אל פי השורה, נבלעים בין הטורים, אבל עגלת הנכים והאישה היושבת בה שפופה, עומדת על השביל. לעולם לא ירחיבו את המרחק בין טור לטור. לעולם לא תלך עגלת הנכים בשביל האכזר הצר, לעולם לא תבוא האישה היושבת בה לפקוד את הקבר שפוקדים מקורביה היודעים עוד להלוך בין הקברים. היא צל קופא. כפופה על עלבונה. ועלבון החיים ועלבון המתים שותקים כאחד ואין להם שיעור. אני אומר אל מלא רחמים. כל המצבות שומעות. הרחוקות והקרובות. לפני רגע בא רחש הקריה הדוהרת אל המרחב הדומם. הייתה זרות באוויר. עכשיו שאני אומר אל מלא רחמים ומזכיר שם מתי ושם אביו המת ושם אמו המתה, כל המצבות עליהן יש כל השמות שבעולם קושבות, ואין רחש זרות באוויר, והעיר הדוהרת אינה בנמצא. נשא אותה הרוח. עוד מעט אניח אבן מאבני השביל על שיש המצבה ואפנה ואלך וקול החיים ההומים מחוץ לשדה ההתייחדות מן הקריה החומדת עיסוקיה השוקקים, ישוב וירחש ובצאתי מן השער, בנוסעי בדרך, אדע כי הותרתי אחריי עלבון שעירי לא מעלה על הדעת כי הוא יהיה יום אחד גם כולו שלה.