"אני היום על תקן נביא זעם. אנו המדינה הכי צעירה בעולם המערבי ויש בה כזו כמות של שחיתות, פשע צביעות ובעיקר אלימות מכל סוג, שלא נראה לי שהמדינה תמשיך להתקיים לעוד הרבה זמן".
במפגש ב"מסעדת מאג'די" בכפר סבא נכחו קרוב ל-50 איש שוויתרו על שנת הצהרים והגיעו להקשיב להגיגיו של זהבי שדרן הרדיו העיתונאי והסופר. הוא החליט הפעם שלא ידבר על פוליטיקה והתמקד בנושא ההטרדות והפגיעות המיניות שתפסו בשבוע האחרון תאוצה רבה לחשיפה בתקשורת.
זהבי: "אנו לא מדינה סוטה אך יש בה אנשים סוטים". הוא החל למנות את כל המקרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות החל מ"נשיא בית המשפט המחוזי החרמן בנצרת", המשיך עם גיל שפר ראש לשכתו לשעבר של ראש הממשלה, הרב אליעזר ברלנד, ראש עיריית אור יהודה, תת-אלוף בוכריס "הגיבור הלאומי והצדיק", והמקרה של החייל ארד אביטל שסיפר בפנים גלויות בתוכנית "המקור" על תקיפה מינית על ידו ממפקדו.
מניאק את חלק מעורכי הדין מכנה זהבי נבלות. "אני לא יודע מי פושע יותר מצחין, העבריין או העורך דין שמייצג אותו. יש כל כך הרבה עורכי דין נבלות, מה זה נבלות שבהרבה מקרים הם שותפים עם מי שהם מייצגים".
מה ש'הורג' את זהבי זה עבירות המין בילדים. "רק לאחרונה התפרסם כי בנתיבות נעצר בן 83 שפגע מינית בילדים בני 13-8. דמיינו סבא או סבא רבא שאתם מכירים פוגע מינית בילד בן 8. זה מחליא"!
זהבי יודע על מה הוא מדבר. בגילוי לב נדיר הוא מספר על 2 חוויות שעבר בילדותו. "יש לי רגישות מיוחדת לפגיעה בילדים. הייתי בן 11 והדבר התרחש באוטובוס בקו 12 בתל אביב. האוטובוס היה ריק ואיש מבוגר התיישב על ידי. היה קיץ. הייתי במכנסים קצרים. האיש דחף את ידיו אלי. קפאתי, למרות החום. ניצלתי את עצירתו של האוטובוס בתחנה ונמלטתי". אירוע נוסף חווה זהבי באולם קולנוע בהצגה יומית.
"מניאק" הוא ביטוי שזהבי אוהב להשתמש בכינוי "הרעים" בסיפוריו. בדוגמה שהוא נתן לאי האמון שנוצר לאחרונה בפרקליטות הוא אומר: "כבר לא יודעים מי יותר מניאק. עו"ד
רונאל פישר המניאק, הקצין הבכיר או הפרקליטה"?
למרות היותו איש שמאל מובהק הוא סיפר על אהבתו הרבה ל
מנחם בגין איש הימין. "אני שנחשב בעיני רבים קומוניסט, שמאלן ובוגד, יש לי הערכה רבה לבגין שהיה יהודי יקר, ראש ממשלה אמיץ מאין כמוהו. היה אידיאולוג ישר דרך והגון... אני לא רוצה לעשות השוואות להיום. זה לא יהיה פייר (הוגן)".
בספרו "תקוות שחורות", 38 סיפורים אותם ליקט זהבי חתן פרס סוקולוב לשנת 2000, בהם הוא מספר על היחס המשפיל של הממסד לבעלי מוגבלויות, לזקנים, לניצולי שואה ולעוד דמויות בשולי החברה. "אני צועק את זעקתם של העשוקים כי אין הרבה סופרים באצולה של הספרות העברית שזה בכלל נוגע אליהם. מישהו חייב להביא את הזעקה הזו ואני זועק אותה לא רק בסיפורים, אלא גם בטיפול באותם מסכנים לאחר שאני מסיים את שידוריי ברדיו".
