מאורי צבי גרינברג לדוד ביטן

אין לי ספק שמשורר כמו א.צ.גרינברג, אחד מגדולי השירה העברית, חצב מלב סוער את המטאפרות המשפילות בתיאור הנוכחות הערבית בארץ ישראל, כשהוא ניצב מול שבר האסונות והטלאות, שפקדו את העם היהודי. כמי שמעריך ורואה במשורר א.צ. גרינברג כגדול המשוררים בשירה העברית במאה העשרים, כואב לי למצוא בשירתו בין דרכי האיפיון של הערבים את המטאפורות המשפילות כמו: "כַּלְבֵי עָרָב" ("יהודה היום יהודה מחר", ספר הקטרוג והאמונה. א.צ. גרינברג, 187-9) או הביטוי "חֶלְאַת עָרָב מְזַהֶמֶת מַלְכוּת" ("רימיתני המלך", ספר הקטרוג והאמונה, א.צ. גרינברג, 56). אודה, שקשה לי מאוד לקרוא בשירת משורר, שאני אוהב את שירתו, תיאורי הנכחה נחותה של הערבים, כמו "הנקלה", "בן האמה" וקביעה נחרצת "שֶׁאֵין שָׁלוֹם לָעִבְרִים עִם זְאֵבֵי עָרָב בְּצִיּוֹן" ("אזור מגן" טו, בתוך אזור מגן ונאום בן הדם, א.צ.גרינברג, ב' 142). אך אם לאורי צבי גרינברג אני מתייחס בהדרת כבוד, ומתוך כאב אני מבטא את חלוקי הדעות שלי, אני סולד מהתבהמות השיח, הבוטות וגסות הרוח בחברה שלנו, כפי שמוביל אותה יושב-ראש הקואליציה, דוד ביטן, שהיה רוצה כי הערבים לא ישתתפו בבחירות לכנסת. חד וחלק אני דוד ביטן "הייתי מעדיף שהערבים לא ינהרו לקלפיות ולא יגיעו בכלל לקלפי".