חשבתי לכתוב על הרבה דברים שמציקים לי ושבוער לי לדבר עליהם. על יחסי נשים גברים, על מחירי הדיור המוגזמים, על השחיתות בצמרת והאמת שלא חסר על מה לקטר. אבל בעקבות
חוויה מעוררת שחוויתי המילים החלו לרוץ לי לבד.
לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד בהוסטל של אנשים פגועי נפש. בהתחלה חששתי לעבוד במקום כזה. המונח פגועי נפש היה רחוק ממני ומעורפל. מי הם אותם האנשים? איך מחלת הנפש משפיעה עליהם? ואיך אני אמורה להתמודד איתם בכל הסיפור הזה?.
לבסוף החלטתי בצעד אמיץ ללכת לבדוק את העבודה ולאחר ראיון עבודה וסיבוב במקום
החלטתי ששם מקומי. התחלתי את המשמרות שלי מלאת חששות וגם ציפייה מכל מה שאני
הולכת לעבור. אני אתוודה ואספר שבתחילת העבודה המפגש הזה העלה בי מחשבות רבות שאולי הייתי מעדיפה להדחיק ולהעלים. מחשבות כמו כמה אנרגיה ומשאבים מושקעים באותם אנשים שפשוט לא רוצים לעזור לעצמם.
לפעמים הייתי שואלת את עצמי מה קרה עם אותם האנשים שהגיעו למצב אדישות שכזה? מבחוץ נראה כאילו לא אכפת להם כבר מכלום. אוליבר סקס מעלה את השאלה: "האם נדמה
שיש לאותו אדם נשמה" או המחלה אכלה את נשמתו"? כשנתקלתי בשאלה הזו היא החזירה
אותי לליווי שעשיתי לאחת מהדיירות באותו השבוע.
זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לליווי מחוץ להוסטל. פחדתי מהליווי כי פחדתי שהדיירת
תתנהג בצורה בעייתית. בדרך הבנתי איפה טמונה הבעיה. לא באותה דיירת, אלא בחברה שלנו. המבטים השופטים, הלא מכילים, המתרחקים. הרגשתי איך החום עולה לי ומציף אותי.
אז מי הם אותם האנשים שכה חששתי מהמפגש איתם? הם אותם אנשים שבגיל 16, 20 או 30 הודיעו להם שיש להם מחלה שאין לה מרפא. נתנו להם תרופות שרוקנו להם את האנרגיה, פגעו להם ביכולות יומיומיות והפכו אותם לאדישים. אנשים שכל כך לא רוצים לחזור לסבל של האשפוז ורק משתוקקים לחזור לחיות. החברים לא שומרים על קשר ואפילו המשפחה העדיפה להתרחק.
בלי לשפוט חזרתי מלאת תבונות מאותו הליווי. הבנתי שכמה שחשבתי שאני אעניק ואלמד את אותם
"מטופלים" בהוסטל, הם לימדו אותי. הם העניקו לי את היכולת לראות בן אדם כבן אדם ולא כמחלה. את היכולת לראות אנשים בלי לשפוט או לזלזל, להבין מה זו נתינה ללא גבולות גם כשהצד השני לא תמיד מעריך את ההקשבה והסבלנות.
האדם לא הופך להיות המחלה שהוא נושא והוא גם לא צריך להיות מתוייג לפי מחלתו. אותם אנשים עברו חיים מלאים בעלי משמעות וערך וביום אחד חייהם נעלמו. כל רצונם הוא
לחיות ככל האנשים שבחברה שלנו. בעקבות הסטיגמות הקשות שנדבקו להגדרה של הפרעת נפש, רוב האנשים שמתמודדים עם מחלת נפש לא מממשים את הזכות שלהם לקבלת קצבה מהביטוח הלאומי ולמערכות השיקום בבריאות הנפש לא מגיעים אפילו מחצית מהאנשים. אנשים חוששים לחשוף את מחלתם ולחיות חיי שגרה בצד המחלה.
ופה זאת העבודה שלנו, גם כאנשים בחברה וגם כאנשי מקצוע, להעניק להם את המקום הבטוח
לחיות חיים נורמטיבים לצד המחלה, להוקיע את הסטיגמות ולתת להם את התקווה הזאת לשיפור עצמי.
פטרישיה דיגן, ד"ר לפסיכולוגיה, אמרה ב-1996 בדיוק את המילים המתאימות: "צריך תקווה כדי להילחם בדיכוי של אלו שתויגו כחולי נפש. חייבים לסרב להוריד יצורי אנוש להגדרה של מחלות. אנו יכולים להעיד שאנשים שאובחנו כחולי נפש אינם חפצים, אינם דברים שניתן לפעול עליהם, אינם חיות או תתי אנוש, חייהם יקרים ובעלי ערך אינסופי. נלמד שנכי הנפש
יכולים להפוך למומחים ביחס לעצמם, לקבל מחדש שליטה על חייהם ולהיות אחראים למסע
שלהם להחלמה. אם אנו מצפים שכל אדם יגדל למלא את יכולתו סביבתו צריכה להשתנות...
צריך להפסיק לבדוק מה לא בסדר עם שורדי המערכת הפסיכיאטרית ולשאול איך ניצור סביבה
אנושית, מלאת תקווה ויחסי אנוש בריאים, בה אנשים יוכלו לגדול. עבור אלו שאובחנו
עם מחלת נפש, ושחיו במדבריות המייאשות של מוסדות ותוכניות בריאות הנפש, תקווה אינה
רק מילה יפה, אלא עניין של חיים ומוות".
אני מאחלת לכולנו שנזכה לראות את האדם כאדם ולא לפי איבחון מחלתו, שנידע להזדהות עם
מקומו ולהבין את צרכיו, בלי שיפוטיות ובלי הדעות הקדומות שמהדהדות ברקע.
