הרשת החברתית היא בהמה גסה. היא מזוהמת. היא מחליאה. היא ממאירה. היא מדבקת. אם היא משקפת את החברה ואם היא בבואתה - אי-אפשר שלא להיתקף בעתה. היא מציפה, הולכת וגואה, ים אכזר ובו כרישים ושאר בעלי חיים טורפים.
הרשת החברתית מגלה אפס הבנה, אפס רגישות, אפס סבלנות, אפס סובלנות. לא כולה, נכון. אבל אם לשפוט על-פי התגובות, מצער ומעציב לקבוע רובה ככולה. פה ושם, בים העכור, הכעור, יש אי-קטן ויפה של תום וטוהר. זה האי הבודד שאליו ניצבים מתי המעט. הם נחשבים למי שחיים בסרט. להזויים.
כר פורה הים שורץ כרישים שפוערים את לועם לרטש את כל מי שנקרה בדרכם ולבולעו – חי או מת. הרשת החברתית נתפסת כמקום שבו אין מקום לשיח חברתי. היא שדה קוצים. יבשה ודוקרת. הרגש היחיד שמובע בה הוא שנאה. קרה. יוקדת. ממוקדת. רעילה וארסית. שנאה קיומית, סתמית, אשר ישראל 2016 משמשת כר פורה לשגשוגה.
הרשת החברתית מפחידה. אין בה שביב אור. אין בה קרן תקווה. החושך שלה עבה וסמיך, מהלך אימים. הוא טובע את הוויית הקוצים של חיינו בצלמו ובדמותו. בנהמתו הדובית. הרשת החברתית משקפת חברה חולה, אולי חסרת מרפא, ודאי חסרת סיכוי להיות מי שהיא אמורה להיות- חברה אנושית, שיש בה קשב לקולות החום והחמלה. לרוך. לחסד. לנועם, לאהבה. הרשת החברתית בזה לרגשות הרכרוכיים האלה. היא מוקיעה את מי שמבטא אותם. היא מחשיבה אותו לחנון. (ח' בשווא נע, ו' בשורוק).
הרשת החברתית היא זירת גלדיאטורים. הקהל ביציע יושב, שואג, מריע. תנו לו את לטרת בשר התענוגות והיצרים שלו. הראו לו אדם נשחט על-ידי המון זועם. הוא צמא דם. הורמוני השנאה רוחשים ושוקקים בו. הוא חייב פורקן. כאן. עכשיו. לא חשוב על חשבון מי. תנו לו מושא לשנאה והוא ישנא בכל מאודו. ישנא כהוגן. בלי סיבה. למה לו סיבה?
הרשת החברתית היא האות והעדות והסימן וההוכחה לכל מה שמעוללת לעצמה חברה שאיבדה רסן ובלמים. שמידרדרת אל תהום.
