א. סיטונאות ביקרתי בראשונה בחנות של רשת קוסטקו - מרכולים ענקיים, המוכרים חבילות ענק של סחורה - שקי קמח, שקי אורז, מכלי ענק של שמן וכיו״ב, אך לא רק מזון, ללקוחות ביתיים. אפילו הירקות והפירות ארוזים כאן במגשים גדולים. נראה יפה, זול וכדאי. העמס לעגלה וממנה דרך הקופה לתא המטען של מכוניתך. המכירה, כולל דלק מוזל, רק לחברי המועדון של החנות. חברי אומר שהאיכות טובה ביותר והמחירים זולים מבכל חנות אחרת. לכן, דמי החבר השנתיים (מאה דולר) כדאיים.
באולם הקירור הענק של החנות מאוחסנים פירות וירקות חתוכים, ומחכים לקונים, שממהרים לבחור מגשים ולצאת מהחדר בטרם יקפאו. ושוב המדפים מסודרים להפליא ונאים למראה והרצפה נקייה וממורקת. מכירה סיטונאית אינה מחייבת אווירה של שוק מזרחי.
לעומת זאת, בחנות של וגמנ׳ס מדפים ארוכים של ירקות ושל פירות בכל מגוון אפשרי. מצד אחד מדף רגיל ומולו מדף זהה של ירקות/פירות אורגניים. הכל נקי, מסודר ואסתטי מאוד. אהבתי את מדפי העלים הירוקים, שבהם יכולים הקונים לארגן מראש סלט. בחר, והכנס לשקית.
דרך מעניינת לקצר תורים, שראיתי כבר בהרבה מקומות (גם אצלנו) שקילה וחיוב עצמיים. ליתר ביטחון, אין כרטיס האשראי יוצא מכף ידך גם מול הקופאים.
דרך אגב, האמריקנים מביאים שקיות מבתיהם, כיוון שהחנויות רבות מחייבות את הלקוחות על שקיות.
ב. רודן כשיצאתי מהארץ, ספדו הכל ל
פידל קסטרו, ורק מעט צרימה נשמעה בהתפעמות הגדולה של התקשורת מהאיש, שהקפיא את הזמן, והיכה את הקובנים בפיגור עז, בשם הקדמה. בוושינגטון הבירה התייחסו אליו בתור קוריוז חביב, שהסתיים.
קסטרו היה רודן לתפארת - סטלין לעניים. וכמו יוסקה דג׳וגשווילי, מורו הידוע, איש הפלדה, היה חביב השמאל, שלא הצליח לראות את הזוועות, שחולל באי הקטן. מאז ומתמיד לקה השמאל בראייה בררנית, שהועצמה על-ידי סגידה עיוורת לרודנים רצחניים. במיוחד.
היו זמנים שאי-אפשר היה להגיד מלה רעה על פידל ועל עוזרו, רב-הטבחים צ׳ה גווארה, שהרעיבו את עמם, והפיצו בחדווה את המהפכה לכל רחבי העולם. מי שעשה זאת נענש על-ידי אבירי הדמוקרטיה והתקינות הפוליטית.
לפני כשני עשורים התבקש בני לכתוב בבית-ספרו עבודה בהיסטוריה על דמות חשובה. הוא ניתח את יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג יוגוסלוויה - עוד סמל מהלך, שעטה הילה של כמעט-קדוש. הוא כתב, שהתפרקות יוגוסלוויה אחרי מות טיטו מעידה על הטיב הארעי של המהפכה, שהביא לארצו. האם תחזיק קובה הקומוניסטית מעמד ללא פידל. ראול, אחיו, זקן ובא בימים, ואחרי מותו לא יהיה מי שימשיך את דיכוי ההמונים בקובה.
חמישים שנות קסטרואיזם העשירו מאוד את משפחת קסטרו, אך קובה היא מדינה ענייה מאוד. אין פלא שקובנים רבים כל כך נמלטו מהאי לארצות-הברית השכנה. הם ויתרו על אידיאלוגיות השוויון ועל הזיות לטובת חיים טובים ונוחים, שאין למרבית בני עמם.
ג. חיוכים המלצרית, שהוליכה אותנו אל השולחן, חייכה מאוזן-לאוזן. זה חיוך מקצועי, שמשמח את העין למרות שאינו חיוך אמיתי. היא יודעת היטב, שפרנסתה - שכר מינימום עלוב למדי ותשר - תלויה בשביעות-רצון הלקוחות. באמריקנית נקראים הלקוחות, פטרונים. זה אומר הכל. גם המוכרים בחנויות מחייכים. אמריקנים נולדים, כנראה, עם חיוך רפלקסיווי, שעוזר להם לשרת את הלקוח.
וכמובן, מתקבלים במאור-פנים ונפרדים ממך באיחולי כל טוב. נכון, זה נימוס מקובל ולא חברות אמיתית, אך בסיכומו של דבר החיוכים וסבר-הפנים הטובות מנעימים את חוויית הקנייה.
ד. קולה אני שונא את חנה. כך אני קורא לאשה האלמונית, שהשאילה את קולה המונוטוני לתוכנת הניווט. חברת ההשכרה השכירה לי נווטן, שמונח בתוך כרית, המוצבת לתפארה בחזית המכונית. משם צורחת עלינו חנה הוראות, וכועסת כשאיננו ממהרים לציית לה.
עד שהכרתי את חנה, ניווטתי - גם בארצות-הברית - בעזרת מפות. זו הייתה משימה די קשה בערים, אך עמדתי בה. עכשיו, יש לנו נווטן, ואיננו מכירים את המקומות, אלא רק את קולה המרגיז של חנה.
ה. סרט אדום האמריקנים - ולא הגרמנים - המציאו את המרובעות, ועשו בה פוסט-דוקטוראט. כשלמדתי כאן, נהגנו לצחוק, שזויות ישרות מכיילים בעזרת אמריקנים. כל דבר נעשה פה לפי התקנות, ואך ורק לפיהן. כשמריצים מדינה בת יותר מ-225 מיליוני תושבים - יש בזה יתרון. אבל שכשאורח לרגע צריך להזיז דברים, ולחבר בין המינהלנהישראלי למינהל האמריקני - זה משגע. האמריקנים קוראים לזה, סרט אדום (מזכרת מימים, שתיקים נסגרו בסרטים ולא בפקודה, שמור). הם אינם מאלתרים, ויש המלעיזים כי אינם יודעים לאלתר.
