תפיסת ההתנגדות העממית

לא מכבר נאם אבו מאזן כשלוש שעות בוועידה השביעית של ארגון פתח. הדגש בדיווחים על דבריו ועל הוועידה היה על "מאבק הירושה" המתנהל בשלהי עידן אבו מאזן. אבל, הוועידה עסקה גם באסטרטגיית המאבק נגד ישראל. במסגרת זאת החליטה הוועידה לבסס ולחזק את "תפיסת ההתנגדות העממית" שעליה הוחלט בוועידה השישית של ארגון הפתח ב-2009. לא למדתי על כך מהתקשורת המוסדית שלנו, אלא מפרסום של "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית", שבמרכז למורשת המודיעין. בוועידה ההיא, השישית, נבחר אבו מאזן ליו"ר ארגון פתח, והוא חזר ונבחר פה אחד ליו"ר בוועידה הנוכחית השביעית. מה זה אומר? מהי "ההתנגדות העממית"? ארגון פתח, שבראשו עמד ערפאת מאז היווסדו ועד מותו, וארגון החמאס, הם שני הגופים הפלשתינים המרכזיים והחזקים בחברה הפלשתינית, והמתחרים זה בזה. ארגון החמאס התנגד ושלל את הסכמי אוסלו, והציג לפלשתינים את דרך "המאבק המזוין" נגד ישראל, כדרך היעילה ביותר להתמודד עם ישראל. ארגון פתח, שהוא הגוף הגדול ביותר בארגון הגג של הפלשתינים, "הארגון לשחרור פלשתין" (אש"פ) קיבל כמובן את הסכמי אוסלו עליהם חתם ערפאת בתוקף תפקידו כיו"ר אש"פ (בנוסף לתפקידו כיו"ר פתח). בהסכמי אוסלו ערפאת "ויתר" בכתב על הטרור ודרך המאבק המזוין. הדילמה של ארגון פתח הייתה כיצד להתייחס ל"מאבק המזוין": מצד אחד הוא ואנשיו הם מרכיב מרכזי של הרשות והפלשתינית, תוצר אוסלו, הדוגלת במאבק מדיני ולא צבאי. מצד שני המאבק המזוין נגד ישראל היווה מרכיב מרכזי בתפיסה שלו, כפי שבאה לידי ביטוי באמנה שלו שלא שונתה בעקבות אוסלו, והדוגלת למעשה בהשמדת ישראל. גם אבו מאזן עמד בפני הבעיה כיצד להתמודד עם החמאס על ליבו של העם הפלשתיני, ואיזו חלופה ראויה הוא יכול להציג לעם הפלשתיני במקום "המאבק המזוין" של החמאס. התשובה לכך ניתנה בוועידה השישית של ארגון פתח. במצע של הארגון שהוצג בוועידה נאמר כי "תפיסת 'המאבק המזוין' נותרה בגדר חלופה אפשרית לעתיד כאשר התנאים המדיניים והחברתיים בסכסוך עם ישראל יחייבו זאת". אבל, מה לגבי ההווה? מה לגבי הצעדים המעשיים? הפתרון נמצא על-ידי אימוץ תפיסת "ההתנגדות העממית" במקביל למשא-ומתן עם ישראל, ומאוחר יותר כחלק מהמאבק המדיני והמשפטי והכלכלי נגד ישראל. "התנגדות עממית" במקום "המאבק המזוין" של החמאס. אבו מאזן נתן לכך ביטוי אישי בכל הפורומים הבינלאומיים, והסביר כי מדובר בהתנגדות לגיטימית בדרכי שלום. בפועל, מה שקרה בשנים שלאחר הוועידה השישית, הוא גל של טרור "קר" בשטחי יהודה, שומרון וירושלים: אלפי פעולות של זריקת בקבוקי תבערה, אבנים, דריסה, סכינים, שגבו קורבנות בנפש. טרור לכל דבר, רק לא באש חיה, אלא במקרים נדירים. אלא שהתקשורת שלנו התעלמה מכך כמעט לחלוטין, בין מרשלנות, בין בכוונה. וכאן חייב אני לציין את "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם האלוף מאיר עמית", שבמרכז למורשת המודיעין, שהיה היחידי שנתן ביטוי בולט ורצוף ל"התנגדות העממית". גל מתפרץ של "ההתנגדות העממית" היה בחודשים שבין ספטמבר 2015- ינואר 2016 (כונה בתקשורת הנבוכה בשמות שונים כמו "אינתיפאדת הסכינים", "אינתיפאדת הבודדים"), שהלך וירד, וחזר למתכונת שלו מאז 2010, המתמקדת ביהודה ושומרון, ופעמים ירושלים. אז, לזכור היטב: הטרור של "ההתנגדות העממית" הפלשתינית לא נפסק. אבו מאזן וארגון פתח מבטיחים לנו שהוא יימשך, ברשות ובסמכות, תחת האצטלא של "בדרכי שלום".