כבוד האדם מול חופש הביטוי

נשיאת בית המשפט העליון דיברה לפני כמה ימים בפני שופטים שזה עתה נבחרו והדגישה את חובתם של השופטים לשמור על כבוד האדם וחירותו. דבר מרכזי לא הזכירה כבוד הנשיאה והוא שהחובה על שמירת כבוד האדם וחירותו היא חובתו של כל אדם, חובתו של כל איש מנהל, ולאולמו של השופט יגיעו רק אותם מקרים בהם הבריות או פקידי ממשל לא עמדו בדרישות החוק. כשם שהתמרורים נועדו בעיקר לנו, הנהגים, אך גם לשימושם של שוטרים ושופטים, כן גם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נועד בעיקר לנו, לבני האדם, אך גם לשימושם של עורכי דין ושופטים. וכשם שלסטודנטים בבצלאל יש הזכות לבטא עצמם במסגרת חופש הביטוי כן גם חלה עליהם החובה לשמור על כבודם של אנשים ובכללם מנהיגים, פוליטיקאים, ראשי ממשלה, נשיאים שופטים ואחרים. בואו נבחן אם כן את ה"יצירה" של ראש הממשלה עם החבל על-פי הכללים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: סעיף 2 לחוק אומר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" וודאי ש"יצירה" שכזו פוגעת בכבודו של ראש הממשלה שהוא ודאי אדם באשר הוא אדם. ההחרגות מכלל זה נקבעות בפסקת ההגבלה: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

תכלית ראויה

ובואו נבחן האם ה"יצירה" עומדת בעקרונות פסקת ההגבלה. 1. נאמר שה"יצירה" היא מכוח חוק חופש הביטוי על-אף שאין חוק כזה אצלנו. 2. האם ה"יצירה" הולמת את ערכיה של המדינה? לדעתי לא אלא אם רצח ראשי ממשלה הפך כבר לערך יסוד אצלנו. 3. תכלית ראויה? ודאי שתכלית היא ראויה, שפיכת דמו של ראש ממשלה בישראל, פיזית ו/או מטפורית היא תכלית ראויה שבראויות, תשאלו את יגאל עמיר. 4. ובמידה שלא עולה על הנדרש? האם מתוך כל מגוון היצירות שאמורות להעביר אותו מסר זו היצירה המידתית ביותר? האם לא ניתן היה להביע אותם רעיונות בלי עננת המוות המרחפת על ראשו של ראש הממשלה? אין ספק שהמידתיות רחוקה מרחק שמים וארץ מה"יצירה" הזו. מה שמנסים ליצור לנו יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה זו תמונה שקרית של חופש הביטוי מול ואקום חוקתי, אך התמונה היא שונה לגמרי, עומדות כאן שתי זכויות יסוד האחת מול רעותו, מחד הזכות לביטוי חופשי ומן העבר השני הזכות לכבוד ולחרות, והאמת היא היכן שהוא באמצע. שוב מנסים יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה להתל בציבור עם הצגת חצי אחת של הכוס. ובכל פעם הם מציגים חצי אחר, פעם אחת הם מנכסים לעצמם את חופש הביטוי תוך שהם מזלזלים זלזול בוטה בכבודו של האדם החולק על דעתם, ובפעם השנייה, הם סותמים את הפה לצד השני, על-מנת להגן על כבודם האבוד לכאורה. את המחיר הכבד הם ימשיכו לשלם בקלפי.