קלישאה של הסתה

1. לא עובר יום שאיננו שומעים צווחות על "פגיעה בחופש הביטוי" מפי אלה שבמשך שנים סתמו את הפה והשתיקו והדירו כל מי שלא ציית לקו הפוליטי או התרבותי שלהם. בניגוד לתעמולה הזאת, חופש הביטוי פורח במיוחד בזמן ממשלות ימין. דומה שהצווחה היא דווקא על החופש המפתיע שהיריבים הפוליטיים נטלו לעצמם לבקר, להוקיע ולהתפלמס. אנשים שהורגלו כל ימיהם לבקר אחרים, נחרדים שעה שחרב הביקורת נהדפת לכיוונם. הכרזה שהראתה את ראש הממשלה מביט נוכח חבל תלייה היא אמנות גרועה, מכיוון שאינה מאפשרת פרשנות אלא כופה את פרשנותה עלינו. היא ברורה מדי. טוענים שהפרשנות הוצאה מהקשרה. אהה. אם נצרף את המיצג הזה למיצגי שנאה דומים ב-20 השנים האחרונות, אי-אפשר להימלט ממשמעותה המסיתה. הזהירות הנדרשת היא בראש ובראשונה מצד המורים באקדמיה, שהיו צריכים לבקר את ה"ניסיון" בְּאִבּוֹ, ולא לפזרו על קירות המוסד ולהיתמם שמדובר ב"תרגיל". מצד שני, אינני סבור שהמשטרה הייתה צריכה לעצור את הסטודנטית. הכרזה שעיצבה היא עדות לדלדול השיח הציבורי והפנייתו למחוזות אלימים, אבל די בהוקעה הציבורית.

ואז צפיתי בתלמידי האקדמיה לאמנויות "בצלאל" חותמים במחאה את פיהם בסרט דביק. יש קבוצות אוכלוסייה שקיומן מושתת על מחאה תמידית, לרוב מחאה כלפי חוץ, בניסיון להדוף שאלות קשות על עולמן. תלמידי אמנות יקרים, האם אתם בטוחים שלולא הסערה הציבורית, אתם חופשיים להתבטא? האם "המרחב המוגן" של האקדמיה מאפשר באמת לכל אחת ואחת לבטא את מלוא רוח היצירה? האם סטודנט שיציג עבודות המבקרות מימין את השמאל הישראלי או מתייחסות באהדה להתיישבות היהודית בשומרון וביהודה, יזכה ליחס הוגן? ואחר-כך, בתום לימודיו, האם יהיה מוזאון רציני שיסכים להציג את עבודותיו? אלו רק דוגמאות. האמנות הישראלית היא אכן "מרחב מוגן", אבל מפני ריבוי דעות, מפריצת החומה שהציבו שומרי הסף הניצבים משמאל לפתחן של גלריות ובמדרשות לאמנות, ומשגיחים. הם יודעים לפסול מ"טעמים אמנותיים בלבד" יצירה שאינה מצייתת לדרישות הסף הפוליטיות שלהם, שתמיד עטופות בנימוקים מקצועיים ומוסריים וכדומה. אין סיכוי לאמן שאינו נמנה עם הכת הזאת להתקדם בתהליכים הרגילים. האמן יהושע נוישטיין אמר פעם לדנה אריאלי-הורוביץ בספרה "יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה": "אמני השמאל והאוצרים שאני פוגש הם צווחנים ושונאי זרים, מפעילים פרקטיקות של הדרה. הם הרבה יותר אריסטוקרטים מהימין". האמן גרי גולדשטיין העיד שם: "רוב האקדמיות בעולם, באוניברסיטאות... תפקדו כמאחז של שמאל ושל מרקסיזם, ובהמשך כמעוז של השיח הביקורתי של הפוסט-מודרניזם ושל התקינות הפוליטית. יש שם סוג מסוים של שליטת מוחות שהוא קצת כמו ריאליזם סוציאליסטי" (זרם אמנותי מגויס להאדרת השלטון הסטליניסטי בבריה"מ לשעבר). גולדשטיין הזכיר תערוכה של האמן דוד וקשטיין בשם "פיצוץ" שהוצגה במוזאון תל אביב ב-2003, ואמר עליה: "זו תערוכה מצוינת בכל המובנים, פרובלמטית בכל המובנים; היא מקבלת את הטיעונים של הקריקטורות האנטישמיות, תכנים אנטישמיים. היא מעניינת גם ברמה הפסיכואנליטית, כי הוא מדבר על הדברים בצורה החיצונית, הפוליטית, אבל מה שעולה משם זה התיעוב העצמי של היהודי". גולדשטיין חשב שהתערוכה ראויה להיות מוצגת במוזאון ישראלי, אבל הוסיף: "לעניין הממסד - זה ברור, לעבודה כזאת יש סיכויים הרבה יותר גדולים להיות מוצגת מאשר עבודה ימנית שמתקיפה את העמדות של השמאל". חופש ביטוי?

השבוע ראיין אראל סג"ל את האמן דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל, על הכרזה המדוברת. למעט הערות ביקורתיות על כך שזו אינה יצירה טובה, טרטקובר לא הצליח לגנותה. ולא בכדי; אפשר לראות בו את אביה הרוחני. הוא עצמו פירסם עשרות כרזות בוטות מתוחכמות יותר. ב-4 בנובמבר 1996 פירסם טרטקובר כרזה שחלקה העליון צבוע כחול-לבן ומעליה הכיתוב "לא נשכח" ואיתו יצחק רבין מחייך בביישנות במראה סַבָּאִי משהו. מתחתיו, על-רקע שחור הופיע הכיתוב: "לא נסלח" ואיתו נתניהו, וצדודיתו האפלה מצולמת מלמטה כלפי מעלה. טרטקובר אמר שבחר בתמונה בשל דמיונה לתמונות "בסגנון מוסוליני", הדיקטטור הפשיסטי. את הכרזה חתם הכיתוב: "4 בנובמבר 1995". פגשנו את הניגודיות הזאת באינספור השתלחויות של השמאל כלפי הימין. עיון נוסף בכרזה מגלה שהצבעים שטרטקובר בחר מעמתים בין השקפות עולם: מול הכחול-לבן (המייצגים בצד צבעי הלאום גם תקווה, רוחניות וכדומה), צבע טרטקובר את החלק התחתון באדום, שחור ולבן - (לא) במקרה צבעיו של דגל הרייך השני, שהוחלף בדגל אחר ברפובליקת ויימאר בין מלחמות העולם, והוחזר כדגלה הרשמי של גרמניה הנאצית עד לנפילתה ב-1945. ההיררכיה שבתמונה ברורה ואוצרת מאגר תדמיות ודעות קדומות: מלאך מול שטן, עולם עליון מול עולם תחתון, גן עדן מול גיהינום, סופר-אגו מול אִיד, אינטלקט מול יצרים חייתיים, רוחניות מול פגאניות, מחנה השלום והתקווה מול מחנה הדם והמלחמה. טרטקובר דיבר על איטליה הפשיסטית, אבל כיוון בהחלט לגרמניה ההיא. כך ראה האמן את ישראל השנייה שבחרה בנתניהו. במונחים היסטוריים, מה היה בכרזה? בשעת המשבר החריפה ההיא פנה טרטקובר אל העבר הקרוב ביותר, של המאה ה-20, אל הפשיזם והנאציזם. השפה שבה רצה להוכיח את חברתו יכלה להופיע בכל מדינה: האזהרה נגד הטוטליטריזם (האם טרטקובר אינו ער לטוטליטריות המחשבתית במחנה שלו?) במונחים ישראלים, טרטקובר לא יצר שפה חדשה אלא קלישאה, שכמותה שומעים בכל הפגנת שמאל, ושנועדה לחזק את המחנה הפוליטי שלו באמצעות ביזוי היריב. הדבקת תו הקלון הפשיסטי על היריב הפוליטי אופיינית לשמאל ואינה מיוחדת לישראל (ראו מה עושים עכשיו הליברלים בארה"ב לטראמפ). אין בכרזה התייחסות למורכבות הייחודית של ישראל אלא שימוש פשטני בדה־לגיטימציה של האחר הפוליטי, נציגה של ישראל השנייה, המזרחית, הליכודניקית, הימנית. הכרזה שהתוודענו אליה השבוע לא הייתה אפוא מקורית. מדובר באסכולה. השבוע שידר ערוץ 10 שלושה פרקים על "שנאת חינם" - כולם פחות או יותר מושלכים על הימין. נראה לכם שהיו מרשים לו לשדר פרק על אסכולת השנאה הזאת?