שנת 2016 מגיעה אל סופה העגום. עגום משום שמראות ההרס והחורבן של מלחמת האזרחים בסוריה, ההרס בחאלב, שפיכות הדמים באפריקה, ובכלל הטרור המתעורר, באירופה, רובו ככולו על-ידי כוחות ג'יהאדיסטיים קיצוניים, ילוו אותנו, וזיכרוננו ישמר אותם לנצח. חאלב בחורבנה אולי תהפוך במהרה לסמל, לגל-עד. היא תזכיר לנו את רשעות האדם, את הכוח האינסופי האגור בתאוות השליטה. את הכלל האומר כי במאה ה-21, למען עצם השלטון, למען עצם שימור הכוח, אולי כחוק טבע שלפיו רק החזק שורד, במיוחד במזרח התיכון, "מותר" להרוג אזרחים תמימים, נשים וילדים.
במסדרונות השלטון, במקרה זה, הסורי, בדמשק, יכולים לחכוך כפיים בהנאה ובסיפוק: הצלחנו!
והם הצליחו. למרות המחאות, הגינויים, האזהרות. הסורים עשו את שלהם. מלכתחילה "בישל" אסד, וביכולת תמרון לא מבוטלת, את המערכת הבינלאומית, לפעול לצדו. חקיקה בין לאומית? איסור על שימוש בגז? הצחקתם אותנו... האו"מ משותק, בשל המבנה הפרלמנטרי שלו, ומשום שהזאבים הנקהלים בו וסביבו, עסוקים בישראל ללא הרף, ולא בו, הרוסים לימינו, וכמובן האירנים, והחיזבללה. אלה האחרונים נראו תחילה כסרח עודף, אבל הוכיחו נחרצות, ורצון לחימה, ומעל לכל נכונות לספק לאסד חלק חשוב מבשר התותחים שהיה כה נחוץ לו.
לא ברור אם נפילת חאלב, מבשרת את סופו של המרד הסורי. לנו כיהודים, חייב האפילוג הזה של אותו מרד, להקנות לנו עוד לקח חשוב: העדר מוחלט של החשיבות שאמורה להיות לחיי אדם.
הרס הוא הרס הוא הרס. הריסות ערים דומות דמיון מפחיד, האחת לשנייה. כל המאמצים של המעצמות המנצחות במלחמות העבר, כל ההסכמים המספרים לכם על פתרון סכסוכים בדרכי שלום, על פוליטיקלי קורקט מסוג חדש, בנוסח "וגר זאב עם כבש", כחזון אחרית הימים, על מדיניות שוחרת שלום ונטולת איומים, כל אלה נשטפו, עכשיו, בזרם הבוצי והעכור של נהר פרת. כל אלה עלו בעשן העולה מחאלב הנשרפת.
בזכות המלחמה הכל קיוו כי העולם שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה, יהיה שונה. המוסדות שהוקמו אחריה ובמיוחד האו"מ ומוסדותיו הענפים, ייצרו עולם חדש. מי שהוביל את המהלך האדיר הזה אל עבר השמש העולה, הייתה בעיקר ארצות הברית. מעצמה זו הייתה הרוח החיה בהפרחת התקוות לעולם אחר. הוגן יותר, מבחינת האדם הקטן. עולם הנשלט על-ידי שיטה דמוקרטית איתנה, שכללה גם, איך לא, מערכת שיפוט מורכבת, שגם עיניה שלה, נשואות לשמירה על זכויות האזרח הקטן באשר הוא. אלא שמהר מאד, אולי "בזכות" המלחמה הקרה, אולי "בזכות" הגולאגים בסיביר, אולי "בזכות" יחסים של הון-שלטון-עתון, החלה ההתפכחות. נדמה לי שהתפכחות זו זכתה עכשיו להבשלתה הסופית, גם אם זו נתארכה. כאן, אצל שכנינו. במזרח התיכון התברר סופית מהו ערכם של חיי אדם, התברר מה מסוגל שלטון, פאשיסטי באופיו, לעשות למען שימור כוחו.
בארץ ישראל, תיזכר השנה הזו שוב בשל תהליך הבשלה, הקשור במיעוט החי בתוכנו. סיומו של מסלול תקוות, מסלול של אמונה ברצון הטוב שלנו ושל שכנינו, מסלול בו שלטה אמונה כי השלום הוא המצב אותו תמיד יעדיפו בני אדם על מצב של מלחמה, המסלול הזה קרס בחאלב, קריסה סופית ומוחלטת. אל תוך עצמו, וקרס גם כאן.
גם בארצנו הקטנה נפל דבר. השנאה, אותה ראינו מצפון לנו, פעלה כאן, הבעירה ערים ויישובים. כוונתי לשריפות הגדולות שפקדו את היישובים היהודיים, אך לפני כחודש. שריפות אלו אף הן היו מוצרים של שנאה יוקדת. תרתי משמע.
ראש המחנה קיימים רבים המנסים לזלזל באירוע ההוא שצבע את ארצנו הירוקה בשחור. אבל הוא משלים את קודמו. מצפון לנו. הוא מעיד כאלף עדים על הקצנה ההולכת ונעשית שליטה יותר ויותר בכוונותיו ובמעשיו של מיעוט בקרב בני דודינו הערבים. המעשה הזה אמור לסייע לנו להתפכח. לראות את סופן של האשליות. מוראן של שריפות הענק שפקדו אותנו הן עמוד האש ההולך בראש המחנה, למען נראה ונירא.
רבים מנסים היום, בהבל פה, לטשטש את מחזות האופל, את הבקתבי"ם, שנמצאו זרוקים בתוך הנוף השחור. את ערימות הזרדים המפוחמים, ומעל לכל את הבתים השרופים ותושבים שמצאו עצמם באחת ברחוב. מסייעים להם פוליטיקאים ערבים, ואנשי שמאל המצקצקים בלשונם. לנו לציבור היהודי אסור לשכוח את אשר אירע.
שנת 2017, הנמצאת בפתח דלתנו, תהיה לפיכך שנה של יקיצה. כואבת אמנם, אך כזו שבה עם ישראל, בהעדר כל ברירה אחרת, יתפכח, מן האשליות, מחלומות השווא, שטיפחו כאן אנשי שמאל, המסרבים לראות נכוחה. האם נשכיל להפוך אותה לשנה של בניה ושל יצירה? האם ממשלת ישראל, זו שנבחרה, תשכיל לסגת מהזיות על מזרח תיכון חדש, אותו מזרח תיכון הכושל שוב ושוב, ותפשיל את שרווליה למהלך של בנייה אמיתית? נבונה, מושכלת, בכל התחומים כולל בנושאי ביטחון אסטרטגי (כן, גם צוללות, גם 35 - F), שאם בכל זאת יבוא השלום המיוחל, גם אם יתעכב, הוא ימצא אותנו במצב טוב יותר מזה שאנו מצויים בו כיום.
