אין שמחה כהתרת הספקות. אויבי ההתיישבות קיוו לעימות אלים בין חלוצי גב ההר לכוחות הביטחון, מתוך מחשבה שתמונות כאלו ישניאו את המתיישבים על הציבור. אבל החברה הישראלית ברובה מבינה שהמאבק אינו על עמונה בלבד, אלא מאבק לאומי על זכותו של העם היהודי לשוב הביתה. לא לחינם משקיעים ארגוני זכויות השמאל מאמצים, כסף ואנרגיה עצומים, בניסיונם לעצור את התיישבות היהודים בחבלי הארץ המקושרים ביותר עם זהותנו כעם.
מה הסיפור האמיתי של עמונה? אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, סירבו ערביי האזור לקבלה ופתחו בפעולות איבה שהתגלגלו למלחמה כוללת עם שבע מדינות ערב, שצבאותיהן פלשו למדינה שנולדה. מה רצו להשיג הפולשים? "צדק", כלומר: חיסול היישוב היהודי והשמדת יהודיו. 6,000 מטובי בנינו ובנותינו נפלו במלחמה ההיא.
כתוצאה מהפשע הזה, כבש עבדאללה
מלך ירדן, את יהודה ושומרון. מייד החלו הוא ונכדו חוסיין ברישום נאמניהם בטאבו הירדני, תוך חלוקת אדמות לפי אינטרסים פוליטיים. אתם מבינים, הממשל הירדני, ששלט פה באופן בלתי חוקי 19 שנה, חילק אדמות שלא היו שייכות לו. על בסיס הרישומים האלה, יושב עיקר גל התביעות של ארגוני "זכויות האדם" (שמשמעם: זכויות לכל בני האדם, רק לא ליהודים להתיישב במולדתם). מדינת ישראל קיבלה את השקר, וכך בית המשפט. על בסיס השקר הזה, מדבר השמאל על "גזל" ו"כרם נבות" וטענות נוספות שהמשותף להן הוא קבלת הנרטיב השקרי של ערביי האזור. זה החטא הקדמון שמסבך את עמונה ויישובים נוספים.
גם לאחר קבלת הנרטיב השקרי - לא הצליחו העותרים להוכיח את תביעות ה"בעלות" על מקום מסוים. בית המשפט לא התעקש על כך, כי המדינה הודתה מייד שמדובר בבנייה בלתי חוקית או לא לפי הכללים ושלל התפלפלויות משפטיות שהתייחסו למצב בעלות הקרקעות כאילו החל רק עם הכיבוש הירדני. עמונה הייתה אדמת טרשים לפני שעלו עליה חלוצי גב ההר, ולא רק היא, אלא גם בסביבותיה אין כמעט חקלאות ערבית. "בעלי האדמות" קיבלו מתנה מההפקר: המתיישבים והמדינה מוכנים לפצותם ביותר משווי הקרקע. גם אם רצו לקבל כסף, רצונם הפרטי לא נחשב; הם כלי במאבק הערבי ארוך השנים נגד שיבת היהודים לציון. למאבק הזה הצטרפו גם אנשים מבני עמנו. לחרפתנו, בני עמי בחרו להילחם בציונות.
בקיץ הקרוב ימלאו 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבזל. לולא זיכרונה של שומרון, לולא הגעגועים לחברון, ולולא העלינו את ירושלים על ראש שמחתנו במשך 19 מאות שנים מאז חרב הבית השני - לא היה מוצא הרצל הד לחזונו, משום שאין ציונות בלי ציון, וציון היא בראש ובראשונה חבלי הארץ העתיקים הללו.
המאבק על עמונה הוא קצה קרחון למאבק על הארץ כולה. בעומק הדברים, המאבק הניטש הוא בשאלת ייעודנו, מי העם ששב לציון, מה זהותו ומה האתוס שעליו מתגבשת לאומיותו המתחדשת. עוד במאה ה-19, כשהחלה המטוטלת ההיסטורית לשנות כיוון מגלות לגאולה, ויהודים שבו ארצה טיפין טיפין, עמדה למבחן שאלת נאמנותנו לארץ שהמתינה לנו בשיממונה ולא הסכימה להעניק מטוּבה לעם אחר. חלוצי כל העליות נאבקו בקשיים אדירים, שעיקרם התמצה בשאלה אם הם נצמדים לאדמת אבותיהם למרות הכל ואף-על-פי-כן. ההתיישבות החלוצית הראתה לעמי האזור שגם היהודים יודעים "צוּמוּד" מהו.
התעקשות חלוצי עמונה להישאר על ההר מפיחה בנו תקווה שהמהפכה הציונית לא גוועה. ההליכה על הסף, תוך דיאלוג עם הממשלה, והפשרה שבאה בעקבותיה, מלמדות על בגרות. מול הניוון של העילית הישנה, הולכת ונבנית עילית חברתית חדשה. המבחן העליון של כל אליטה הוא בהבנה שאינה יכולה עוד לפעול מתוך תודעה של מיעוט נרדף, הנמצא במצב מתמיד של מחאה. חלוצים יקרים, בזמנים האלה אין עם מי להתחלף מתחת לאלונקה.
