את פרשת וַיֵּשֶׁב אנחנו קוראים השנה בערב חג החנוכה. במוצאי שבת נדליק נר ראשון. ננסה לראות מה אנחנו יכולים, ולכן צריכים, ללמוד מהקביעות הזאת, מה הקשר בין התוכן של פרשת השבוע ובין האירועים שלזכרם אנחנו חוגגים את חג החנוכה. המצווה העיקרית בחג הזה היא הדלקת הנרות, שעל כן הוא מכונה גם חג האורים. בגשמיות, כל בר דעת יודע שיש הבדל, ואולי גם יודע מה ההבדל בין אור לחושך. בחושך מלא לא רואים בכלל וככל שמתמעט החושך מתחילים לראות אבל לא רואים ברור. ההולכים בחושך מלא עלולים להיתקל בקירות ואפילו ליפול למהמורות. בקיצור, סכנה. בחושך חלקי אומנם מזהים מכשולים אבל אין כל כך יכולת לאמוד עד כמה הם מסוכנים אם בכלל.
לעומת זאת כשהולכים באור, רואים בדיוק היכן הולכים ויכולים בקלות להתרחק מסכנות. כל הנ"ל הוא בחושך ואור גשמיים. אבל מה לגבי חושך ואור רוחניים? הרי נרות חנוכה לא נועדו להאיר אור גשמי, והראיה היא שאסור להשתמש באור שהם מפיצים, הם נועדו להפיץ אור רוחני. מהו אותו אור וכיצד הוא קשור עם פרשת השבוע שקוראים בשבת ערב חנוכה? פרשת השבוע מספרת (בראשית לז): [ג] וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים. [ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו--וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ... אם יעקב, בתודעה של בניו, הוא המגדלור, הרי שיוסף זכה למנת אור מוגברת בעוד הם נותרו בצל, בחשיכה חלקית. התגובה הרגשית שלהם מאלפת: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ.
יוסף כנראה מודע ליחסם אליו והוא מנסה להתקרב: [ה] וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; אולי יתעורר אצלם איזה רגש חיובי כלפיו. אבל התוצאה היא הפוכה: וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ. תוספת שנאה על מה שכבר יש. וכך גם עם החלום הנוסף, שסיפר להם וגם לאביהם (כנראה בנוכחותם) בדבר השמש והירח ואחד עשר כוכבים שמשתחווים לו. בעיניהם, פה הוא כבר לגמרי הגזים. והתוצאה: [יא] וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. אביו שם את זה במגירה של "נושאים למעקב" בציפייה לראות בהתגשמות החלום ואחיו שמו את זה במגירה של "נושאים לטיפול דחוף". וכשנקרתה להם ההזדמנות לטפל - הם לא החמיצו אותה, כפי שכולנו (יש לקוות) מכירים את המשך הסיפור.
החשוך שונא את המואר האחים כולם היו מוארים באורו של המגדלור, ישראל אביהם. אבל, כאמור, יוסף זכה למנת אור מוגברת ואת זה הם לא יכלו להבין וממילא גם לא לקבל. כעובדה היסטורית אנחנו יודעים שאכן זו הייתה המציאות, שיוסף היה במדרגה רוחנית נעלית ביותר, בלי שום השוואה לאחיו שגם הם היו צדיקים. התופעה הזאת הייתה חדשה. עד אז, היה רק איש אחד נעלה מהם במדרגתו הרוחנית, אביהם. וגם האחים הכירו בכך. בעוד האמת הייתה שיוסף היה גבוה מהם באין ערוך, הם התייחסו אליו כאל טיפוס בלתי נסבל בהתנשאותו עליהם. ומכאן שנאתם אליו. זה מה שקורה כאשר באותו מקום (גשמי) נמצאים אנשים שהולכים בחושך חלקי ובטוחים שזה כל האור בצד איש או אנשים שמבחינתם האור הוא באמת מלא.
כמובן, התופעה הזאת חריפה הרבה יותר כאשר בצד אנשי האור (הרוחני) המלא נמצאים אנשים המתהלכים בחשיכה (רוחנית) מוחלטת. במקרה הזה השנאה מתעצמת פלאים. ויש על זה עדות די עתיקה (פסחים מט/ב): תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ, אמרתי "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". אמרו לו תלמידיו, רבי אמור ככלב. אמר להן, זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם. רצה להזיק, לא רק להכאיב. ר' עקיבא חי כמה דורות אחרי המאורעות שלזכרם נקבע חג החנוכה, אבל התופעה לא השתנתה מאז. היא לא השתנתה מאז הסיפור של פרשת השבוע על-אודות יוסף ואחיו. רק שבפרשה מדובר בצדיקים שנכשלו ויותר מאוחר חזרו בהם, ובמקרים אחרים הייתה מלחמה עד הסוף.
ובהמשך שם קובעת הגמרא: גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל. ונשותיהן יותר מהן: תנא, שנה ופירש יותר מכולן. נראה לי שבקלות אפשר למצוא כאן הסבר לגלי השנאה השוצפים סביבנו. יהודים נאורים בעיני עצמם אבל באמת מצויים בחושך מוחלט, שונאים את עמם יותר משהגוי מסוגל לשנוא אותו. והנשים במגזר הזה הן השונאות הכי גדולות, כדברי הגמרא: ונשותיהן יותר מהן. והכי גרוע זה מי שהיה, או לכאורה היה, בצד המואר ועבר לאזור החשוך: שנה ופירש יותר מכולן. כידוע, לאור של נרות החנוכה יש הכוח להתגבר גם על החושך הכי עמוק, אפילו על החושך של מרידה בה' ובתורתו. יתן ה' וכבר בחנוכה הזה נזכה לאור הגדול של הגאולה.
