הזכות לקורת גג גוברת זמנית על צווים של בית-משפט
▪ ▪ ▪
|
זכות יסוד שהוכרה זה מכבר במגילת זכיות היסוד של האו"ם היא הזכות לקורת גג. הזכות הזו הוכרה מעשית גם בישראל לפחות במסגרת תיקן 29 לחוק ההוצאה לפועל (שנת 2009) האוסר פינוי של אדם מקורת הגג שלו אם הוטל עליו צו עיקול שיפוטי, כל עוד לא נמצאה לו קורת גג חלופית. התיקון התקבל לאחר שבמשך מספר שנים קודם-לכן פינו הבנקים אנשים רבים מדירותיהם עקב בעיות בתשלום המשכנתא. רבים מהדיירים התנגדו באורח לא אלים לפינוי ומחאתם נשאה פרי, לפחות זמנית, במקביל פעלו ארגוני זכויות אדם וחברי כנסת לשינוי החוק וכאמור בשנת 2009 שונה החוק. הבנקים כמובן מצאו פתרון איך לדרוך על הזכות החקוקה הזו על-ידי החתמת לווים על כתב ויתור כתנאי לקבלת המשכנתה ואז נוזמה (2013) בכנסת חקיקה לאיסור על הבנקים להחתים את הלווים על כזה ויתור, אינני יודע מה עלה בגורלה של אותה יוזמה. חשוב לציין, שכל הסיפור של תיקון 29 לחוק הוצאה לפועל והרקע שלו התופס את הזכות לקורת גג כזכות יסוד הגוברת זמנית על צו בית משפט, לא היה ידוע לי עד לפני שעה קלה, אינני עו"ד ואינני בנו של עו"ד פשוט לא נראה לי שבמקום שבו מקדשים את חופש הביטוי ואת כבוד אדם קיימת כלל אפשרות שאין הגנה רצינית לזכות האדם לקורת גג, וממרחק של אלפי מילין מהמדינה (אני נמצא כעת בסין בנסיעת עבודה) ביצעתי חיפוש אינטרנטי קצר וגיליתי את אשר ידוע ודאי לכל עורך-דין מתחיל, ידוע ודאי גם לשופטים, על אחת כמה וכמה ידוע לשופטים עליונים. ובדיוק אל התמונה הזו מתגלגל לנו לבג"ץ סיפור עמונה עם בקשה של המדינה לדחות את הפינוי ב-45 יום על-מנת שהמדינה תספיק להכין עבור מרבית בתושבים קורת גג חלופית מוסכמת.
|
בית המשפט העליון מתנהג בדורסנות כמו הבנקים
|
|
לכולם ברור שכל המתווה המוסכם בין המדינה לתושבי עמונה הוא בספק גדול בגלל בעיות שונות הקשורות בו, כך שאין כל ביטחון שזכותם היסודית של התושבים לקורת הגג אכן מובטחת בתום 45 היום, ודאי שאינה מובטחת ללא 45 היום, ומה מחליט בית המשפט, מעוז זכויות האדם בישראל? בית המשפט מחליט, כי אסור לתושבים להתנגד לפינוי ומביע את החלטתו בהתניית הדחיה בהתחייבות בתצהיר של התושבים שלא להתנגד לפינוי. וזאת עושה בית המשפט כאשר בסופו של דבר הוא מודה בפה מלא שזכותם לקורת גג איננה מעניינו בדיון זה וכמובן איננה מובטחת. יתרה מכך, הוא אף מצליח לסחוט מהתושבים התחייבות כזו. ממש כמו הבנקים – רוצים משכנתה תתחייבו בכתב להתפנות ללא תנאי.
|
תושבי עמונה הם אנשים כמוני וכמוכם
|
|
שופטי היקרים. אינני מכיר איש מתושבי עמונה. אך אני בטוח שלא גרים שם עבמי"ם. גרים שם אנשים כמוני וכמוכם. יש הבדל קטן בינינו אם אידיאליסטים, ואנחנו עפעס קצת פחות, ולאידיאלים יש יתרונות ויש חסרונות, תלוי במיקום הגבולות (תרתי משמע) הם יושבים על אדמה שנכבשה ב-67. אני ומרביתכם יושבים על אדמה שנכבשה ב-48. יש הבדל בהסדרים החוקיים בין שני האזורים, הנושא הבין לאומי רגיש. אינני מצפה מכם לאשר בעיניים עצומות גזלת קרקעות הן מסיבות של חוק וסדר והן מסיבות של היותנו חלק מקהילה בין לאומית המטיל עלינו מגבלות. אך אתם מתנהגים כאילו אנו תושבי פלנטות אחרות, כאילו אנו בני שני עמים שונים.
|
אינני בקיא בכל בהשתלשלות העניינים עד היום, אני יודע שהסיפור נמרח כבר כמה שנים, אך ודאי שקרה משהו בימים האחרונים. היועץ המשפטי לממשלה נעמד על רגליו האחוריות, ראש הממשלה בין אם מרצון ובין אם לאו קיבל את דעת של היועץ המשפטי, כל המערכת הפוליטית התגייסה למתן פתרון, והפתרון נמצא, המדינה הגיעה עם התושבים למתווה של פינוי מרצון, וברור מכאן ולהבא שעוד חודש פחות חודש לא הוא זה שיקבע את התוצאה הסופית, אלא רק היכולת של המערכת השלטונית על כל גווניה וסוגיה כולל בית המשפט, ללכת יד ביד עם התושבים או לפחות עם הנציגות המוסמכת של התושבים אל עבר הפתרון המוסכם. במקום לעלות על עגלת ההסכמה, במקום לחבק את התושבים אשר יודעים שהם עומדים לאבד את ביתם והסכימו במסגרת המתווה לאבד את ביתם, שולף בית המשפט ציפורניים ובמקום לדרוש המדינה לעמוד קלה כבחמורה במתווה על-מנת להבטיח לדיירים את זכותם לקורת גג, בית המשפט משאיר את עתיד התושבים לוט בערפל, ובמקביל מעקר את זכות המחאה שלהם וכיצד? באמצעות החתמה שלהם על ויתור מרצון למחות כאמצעות התנגדות פסיבית לפינוי (הנוסח שקבע בית המשפט אוסר כל סוג של התנגדות ואינו מחריג התנגדות פסיבית שהיא ודאי חלק מזכות המחאה).
|
ואף אם יחלוק מישהו על דעתי בואו נבחן מה תועלתה של אותה חתימה? הרי עם החתימה ובלעדיה ייתכנו ארבעה תרחישים עיקריים: - שתהיה התנגדות פסיבית למצלמות
- שתהיה התנגדות אקטיבית של תושבי עמונה
- שתהיה התנגדות אקטיבית של כאלה שאינם תושבי עמונה.
אם לא תהיה התנגדות זה ודאי לא יהיה קשור לבית המשפט, אלא למתן פתרון ראוי על-ידי המדינה, על-פי המתווה המוסכם ולכך הסכימו התושבים במסגרת המתווה עליו חתמו עם המדינה, לפני שהופעל עליהם מכבש הסחיטה הכבד. וסביר שתהיה התנגדות פסיבית למצלמות אם תהיינה סטיות קלות מן ההתחייבות, בכל מקרה אף אם תהיה התנגדות פסיבית, איש לא ייענש רק כבודו של בית המשפט יחטוף מכה, הוא הצליח לסחוט תצהיר, אך לא הצליח למנוע התנגדות. והסבירות שתהיה התנגדות אקטיבית היא רק במקרה של חוליגנים ובמקרה שהמתווה יופר באורח גס על-ידי המדינה, אבל חוליגנים מה אכפת להם מתצהירים, ואלה שאינם גרים בעמונה לא הצהירו כלום וכל ההליך הזה לא נוגע אליהם, ואלה דווקא מקור הסכנה לאלימות אקטיבית ולא התושבים, התושבים הרי מוקפים בילדיהם, מה להם ולאלימות. אז מה הועילו תקנים בחכמתם?
|
בית המשפט העליון הכניע את העדר – כל הכבוד
|
|
נראה לי ואני אומר זאת בקושי רב, שכל אדם בישראל יזיל דמעה כאשר נראה ילדים על ילקוטיהם ומיטלטליהם עומדים על גבעה סמוכה, ורואים את בתיהם נחרבים, אני מאמין בלב שלם שגם לנציג העותרים, עו"ד ספרד יחמץ הלב, ועם כל הקושי של אמירת הדברים להלן אני חושש שדווקא במסדרונות בית המשפט העליון תהיה הרגשה של ניצחון, ניצחון פירוס, בבחינת הראנו להם מי פה בעל הבית, כאילו הביסו את העדר, שלטון החוק ניצח.
|
החסידים של משפחת בית המשפט מתארים את פעולותיו כפעולות לשמירה של שלטון החוק, אבל איזה שלטון ואיזה חוק, כאשר שלטון החוק מנצח ובמציאות משתנה, בית המשפט מתאים עצמו למציאות ואינו אמור לצפות שהמציאות תתאים עצמה להחלטות אנכרוניסטיות שלו, כאשר שלטון החוק מנצח, זכויות יסוד גוברות על כבודו של בית המשפט ואפילו גוברות זמנית על צווים של בית המשפט, כאשר שלטון החוק מנצח האמון של הציבור המערכת המשפט פורח, ואצלנו חל פיחות עצום במעמדו של בית המשפט, והסיבות מאוד מוצדקות ומאוד ברורות.
|
בית המשפט עוד לא למד שכאשר מנצחים רצוי לוותר
|
|
וגם כאשר הכריע בית המשפט העליון את התושבים והחתים אותם על כתב כניעה הדורס את זכויותיהם, לפחות אז היינו מצפים לחיבוק, לאמפטיה, לחיבור בין הדיינים בספירות העליונות לבין העדר למטה, ומה קובע בית המשפט מפי נשיאתו בלשון לקונית ויבשה: " לא היה מקום להיעתר לבקשת הדחייה של המדינה, שכן היה לה די והותר זמן למצוא פתרונות למתיישבים; הדחייה כעת - לפנים משורת הדין ואחרונה בהחלט" גם את הצ'אנס האחרון להתחבר למצוקה הקשה של התושבים, להתחלק אתם במצבם הקשה, להביע הבנה למצוקתם, להביע בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים את חובת המדינה לדאוג לקורת גג כפי שמתחייב מהאמנות הבין לאומיות מהחוק בישראל, ומהמתווה שנחתם עם התושבים הפסיד בית המשפט העליון וככל שמפסיד בית המשפט העליון הוא פוגע עוד ועוד במערכת השלטונית, פוגע עוד ועוד באמון הציבור במערכת המשפט. והיכן נעלמו כל מגיני זכויות האדם? היכן העיתונות? הצחקתי אותי.
|
|