התפתחותה של מדינת ישראל מסייעת לראות בהיבט מחודש את תולדות העם העברי בארצו. הדברים אמורים בתקופות שטבוע בהן חותם של תחייה לאומית ושל מאבק צבאי. בדרך זו מצטיירת לנגד עינינו תמונה חדשה, שראשיתה בתקופת דוד ושלמה וסיומה בימי מלחמת בר-כוכבא.
לאקטואליות מיוחדת זוכה בימינו מלחמת החשמונאים. אם עד עתה הודגש צידה הרוחני-הדתי של מלחמה זו - הרי שכיום מעורר תשומת-לב ראויה לציון דווקא צידה המדיני-הצבאי.
הבא לעיין בפרשה הטריטוריאלית-האסטרטגית של מלחמת המכבים יגלה, מן הסתם, אסוציאציות ברורות בין שתי תקופות התחייה שהזכרנו לעיל, אף שהן רחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה.
הצד השווה העולה לעינינו הוא ניצחון מעטים כנגד רבים. בתחום המדיני עדים אנו כאן להפיכתה של ה"עדה היהודית" - הלא הוא הסטאטוס של הישוב העברי ערב שתי המלחמות - למדינה ריבונית לכל דבר.
הקבלה אופיינית מסתבר שאז, כמו בימינו אלה, נתמכה מדיניות ההנהגה העליונה במידה מרובה בהישגי הצבא היהודי שיצר "עובדות", שבהן נאלץ להכיר גם האויב. רק שאז באה ההכרה במדינת היהודים לא רק מצד מעצמות ידידותיות, נוסח רומי, אלא גם, בסופו של דבר, מצד העמים האויבים, בעוד שבימינו, לדאבון הלב, עדיין לא נשלם התהליך המיוחל יהזה.
כך או אחרת, הקבלה אופיינית לימינו ניתן למצוא בשלבי גידולו של הצבא היהודי ובעיצומו ההדרגתי של הנשק העברי. מכוח זעום של מאות אחדות, שנענו בראשית המרד לקריאתו של יהודה המכבי - גדל הצבא ברבות הימים עד כדי אלפים רבים.
אותם גדודים פרטיזניים, שנלחמו בתחילה ללא כל אימון צבאי - היו בימי יורשיו של יהודה לצבא לאומי סדיר ומאורגן, כדוגמת צבאותיהם של עמים אחרים. תוך כדי כך בטלה במעט עדיפות הציוד והנשק של האויב, ובמידה מרובה, לעומת זאת, בכוח השלל העצום שנפל בידי היהודים תוך כדי מהלך הקרבות.
שינוי טקטיקה עשרים וחמש שנים לאחר פרוץ המרד, אנו מוצאים בצבאו של שמעון המכבי חטיבות-פרשים מיוחדות, שעד ימיו כלל לא היו בנמצא בצבא היהודי. מסתבר שבאותה עת הוחל גם בשימושן של מכונות-מצור אדירות, בדומה למכונות שהיו מצויות בצבא היווני. לדוגמה עשוי לשמש מגדל המצור, שהופעל על-ידי היהודים בגיבוש העיר גזר.
במרוצת הזמן גם השתנו והתפתחו דרכי המלחמה של צבא המכבים. ממלחמה זעירה, בשנים הראשונות של המרד, חל מעבר למלחמת-תנופה, ומנצחונות טאקטיים וחשובים שניהל יהודה בשדות הקרב, הגיעו יורשיו לכיבושים נרחבים. במקום מבצעים צבאיים, שבשלב הראשוני לא נודע להם אלא ערך מקומי בלבד, בא בשלב מאוחר יותר תכנון בקנה-מידה ארצי.
ראשוני הלוחמים התגייסו מן היישוב הכפרי, שהיה כל אותם בימים בסיס ליצירתו של כוח המחץ היהודי. חלקו של הכפר העברי הכריע גם בימי המרד הגדול ברומאים ובהתקוממות בר כוכבא. הסבר לתופעה זו נמצא בדביקותו של החקלאי באדמתו ובבקיאותו בטופוגרפיה של הארץ, שהכשירו אותו להפוך לחייל מעולה ושהפחיתו במידה מרובה את יתרון העדיפות של צבא האויב.
הרקע הגאוגרפי אולם, אם נסקור את היריעה הגאוגרפית של התקוממות החשמונאים, נוכל לעמוד על ההבדל העיקרי שבין שתי התקופות. בעוד שישראל הייתה ברובה ארץ של הרים ועמקים - הייתה נקודת המוצא של החשמונאים - ההר. בעוד שמרכז מדינתנו כיום צמוד לחוף הים - הרי שהגרעין של מדינת החשמונאים נמצא בארץ יהודה ובנימין. העמדה הגאוגרפית השונה היא שקבעה גם את שיטת הטקטיקה ואת דרכי האסטרטגיה, והתוותה קווים לכיווני התפשטותה של כל אחת מן המדינות.
מרד המכבים פרץ אומנם, במודיעין שבשפלה\ מזרחית ללוד, אך מרכז ההתקוממות הועבר על-ידי יהודה המכבי מזרחה, לתוך השטח ההררי, צפונית ומערבית לירושלים, שהיה נוח יותר לארגון הכוח היהודי. ההר גם נשאר הרקע הטופוגרפי במלחמותיו של יהודה המכבי, שלא עצר עדיין כוח להיכנס לשפלה.
גורם ההפתעה מכאן נבעו תכסיסי המלחמה של יהודה המכבי, שבתור טקטיקן גאוני ידע לנצל את יתרונות פני הקרקע ולנקוט שיטות-מלחמה נאותות לשיעור כוחותיו הזעירים. לפיכך נודע למלחמותיו אופי של תיגרות-גרילה, התנפלויות-פתע ומארב. מסתבר שהוא היה מודע לערכם הצבאי של תמרוני-עקיפה, של פעולות-הטעיה ושל מבצעי-לילה.
בזכות עקרונות אלה, ובעיקר בכוחו של גורם ההפתעה, עלה בידי הכוח היהודי הקטן להכריע צבאות גדולים של חיילים מקצועיים. הפאלאנגוס הסורי, שנע בכבדות במשעולי ההרים, לא יכול היה לעמוד בפני התקפות-עורף ואגפים של לוחמים יהודים מחומשים, שהגיחו לפתע מאחורי הצוקים.
טובה צמחה, אפוא, ליהודים בניהול המלחמה בעבר כבהווה. ברציפות השטח הנתון לשליטתם, חלשו יהודה המכבי ויורשיו על רשת-דרכים פנימית, שאפשרה להעביר במהרה כל כוח יהודי מחזית לחזית ולהגדיל בדרך זו את ערכם הטאקטי של הכוחות הזעירים ביותר.
שיטות ההצלחה הבלתי-משוערת של החשמונאים בהיבט הצבאי והמדיני צפונות בכוחותיו של העם היהודי מזה, ובתנאים הבינלאומיים מזה. העם היהודי, שבימי גזירות-אנטיוכוס-אפיפפנס בא עליו משבר שלא היה דוגמתו - גילה כוחות עצומים שהצטברו בקירבו במרוצת הדורות, ופיתח עד קצה-גבול יכולתו את כושרו הרוחני והצבאי.
