ב-14 ביולי 2011 הוקמו אוהלי המחאה הראשונים בשדרות רוטשילד בתל אביב שהציתו גל מחאות ענק שהתפשטו בכל הארץ והוציאו רבבות אזרחים לרחובות . במוקד עמדו מחירי הדיור בישראל - שמאז רק המשיכו לזנק בצורה מטורפת .
יש בליבי חשש כבד שהמחאה החברתית הבאה תהיה קשה יותר. ישנה תחושה הולכת וגוברת בקרב קהלים רחבים, רובם מצביעי ליכו,ד של אטימות ממשלתית מחרידה ושל נתק הולך ומתמשך בין רשויות המדינה לבעיות הפרט ולמשפחה.
אלימה וקשה כולנו צפינו בכתבת התחקיר המזעזעת בערוץ 22 על מצוקה חברתית קשה ומחסור בדיור ציבורי, וראינו "גטאות חברתיים" בשכונות מתפוררות - ממש מחסנים שהזכירו לי את שכונות הארלם באמריקה. ראינו "אנשים שקופים" - אימהות חד-הוריות, נכים, חולים, תשושי נפש, שבורי לב וקשישים שאין איש מתייחס לזעקתם. החושך והכאב ממלאים את חדרם כמו מים את הים, הבכי והכאב קורעים לב. האטימות והביורוקרטיה אכזריות וקשות ובלתי ניתנות בכלל להבנה, ומזכירות לנו מדינות עולם שלישי. אשר על כן הזהרתי בעבר את נבחרי הציבור מתנועתנו ואני מוצא לנכון להתריע שוב בפני השרים וחברי הכנסת - אנחנו נמצאים בסיר לחץ חברתי שעלול להתפוצץ לנו בפנים כל יום. הנני צופה מחאה חברתית אלימה וקשה שאת תוצאותיה ייקח לנו שנים רבות לרפא.
ממשלת ישראל והעומד בראשה חייבים להתעורר פן נגיע לנקודת שבר קשה יותר מזו שאירעה בשנת 2011. לעוני ולדלות, לסבל, לעוול ולקיפוח החברתי, לשכבות המוחלשות יש צבע, ויש כתובת ברורה בכל עיר ועיר, בכל שכונה ושכונה ובהם צריך לטפל. אתמול לפני מחר. חיסול העוני מהווה תנאי בסיסי לקיומה הממשי של חרות לכל. הרעב ללחם או החולה שאינו יכול לרכוש שרות רפואי איננו יכול לתפקד כאדם חופשי – לכן בלי מדיניות רווחה שתספק את הצרכים המינימליים הדיבור על חרות לכל הוא דיבור בעלמא.
יש להבטיח ולתת לכל אדם זקן, נכה או חולה, מינימום אמצעי קיום המבטיחים את המשך חייו בכבוד – כחלק מתהליך תיקון החברה והבטחת הקיום של היחיד. יש לבטל את העוני והדלות שהיא חרפה, ליצור תנאים מכובדים שבהם לא יימצא אפילו ילד יהודי אחד ללא מזון מספיק, ללא קורת גג, ללא בגד, וללא מורה. להקטין את אי-שוויון ולהגביר את האינטגרציה החברתית.
בתקווה ובתפילה לימים טובים יותר ובקריאה לחשבון נפש נוקב.