"אם אתם לא רוצים לתת לנו עצמאות, לפחות תנו לנו זכויות אזרח שוות. זוהי דרך קלה יותר, ושלווה יותר. אני לא רוצה לזרוק שום דבר, אני לא רוצה לשנוא אף אחד, ואני לא רוצה לירות באף אחד, אני רוצה לחיות תחת חוק אחד" (טארק עבאס, בנו של מחמוד עבאס - נשיא הרשות הפלשתינית).
הקווים הכלליים שמאפיינים את הצעירים הפלשתינים בשנה החולפת בתחומי הרשות הפלשתינית, שונים לגמרי ממה שהיה נהוג לחשוב עד לפני 16 שנים. אם בתקופת האינתיפאדה השנייה, מושגים כמו גי'האד ופיגועי התאבדות היו שגורים בפיהם ולגיטימיים מבחינת התפיסה החברתית- פלשתינית, כיום החשיבה מופנית לכיוון של התקדמות כלכלית במציאת מקום עבודה ונסיעות לחו"ל על-מנת "לייצר את הכסף הגדול" (בעיקר ממדינות המפרץ).
לצד זה גל הטרור של פיגועי הדקירות שאופיין על-ידי מפגעים יחידים, אינו מאפיין את כלל הצעירים הפלשתינים. נמצא כי מפגעים אלו אינם מזוהים עם אף ארגון טרור/פוליטי כלשהו וכי ההשפעה הכללית לפעולתם החבלנית היא הסתה (אם זה ברשתות החברתיות/רדיו/הסתה דתית).
בתיאוריה הישראלית, זה דבר שהוא בשורה נפלאה. לכאורה, הצעירים הפלשתינים מתרחקים ושומרים מרחק מארגוני הטרור והפוליטיקה הפלשתינית ומתמקדים בבניית עתידם הכלכלי. משהו שהוא כמעט זהה, לדפוס הכללי של הצעירים במדינת ישראל.
אבל, רק לכאורה.
סיסמה יפה מאחורי הדפוס הזה נטול הפוליטיקה והאיום הקיומי, מסתתרת תפישה מציאותית שמאיימת על צביונה היהודי של מדינת ישראל. באופן כללי הצעיר הפלשתיני שאינו בקיא ברזי הפוליטיקה ושמאוכזב מהרשות תחת שבניהולה של תנועת פתח ונמצא קרוב יותר לחמאס בתפישת התודעה בלבד, המאבק לשחרור פלשתין נשמע רק כסיסמה יפה. גם גורמי האיסלאם הקיצוני, כמו דאעש, ג'בהת אל נוסרה ואל-קאעידה מתקשים למצוא תומכים ופעילים בקרב הצעירים הפלשתינים. הצעיר הפלשתיני הממוצע, הפך ממוקד יותר בעצמו והוא אינו ממהר להצטרף לתנועה אידיאולוגית כלשהי.
אז מה בעצם קורה כאן?
השנים חולפות והשנה הנכנסת (2017), מובילות להבנה מצידם של הצעירים הפלשתינים כי הצורך מבחינתם הוא להתמקד בעצמם, ובקידום משפחתם לשיפור מצבם החברתי כלכלי.
במצב זה, כל עוד אין פתרון מדיני המוביל להיפרדות לאומית במובן המעשי מן הפלשתינים שמבחינת אותם צעירים אלו מת, ההתקדמות המדינית ההגיונית והיחידה בתאוריה המעשית, הינה מדינה דו-לאומית.
מלבד תנועת חמאס שמתנהלת בגלוי בתמיכתה במדינה אחת מהירדן לים עם שלטון פלשתיני, הנהגת הרשות הפלשתינית בשנה האחרונה (2016), מתנהלת כמי שמנסה להוביל את הסכסוך דרך הערוצים הבינלאומיים ועושה רושם שהיא הצליחה ובגדול השנה.
האיומים של אבו מאזן לפנות לאו"ם בעניין הסכסוך, מומשו הלכה למעשה כבר משנת 2011. זו הייתה במשך השנים שלפני (מאז מותו של עראפת) אסטרטגיה שלגביה אבו מאזן התלבט, והשנה (2016) התבררה כמהלך מוצלח מבחינתם של הפלשתינים.
אופציה רעה כבר מההכרה בפלשתין כמדינה משקיפה ב-2012, כלה בהנפת הדגל הפלשתיני באו"ם בשלהי שנת 2015, ועכשיו כחותמת יצוגית, ההכרה בזכויות הפלשתינים וגינוי ישראל על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם בשלהי השנה הנוכחית.
הקמפיין הדיפלומטי הפלשתיני להכרה במדינה פלשתינית באו"ם, הוא למעשה מהלך המעיד בעיקר על ייאוש מהתהליך המדיני מול ישראל. התרחישים על פירוק הרשות, אומנם לא ממשיים כרגע אבל בהחלט עלולים לקרות בסף מסוים של ייאוש. נוסף לזה, הדבר הכי מאיים וממשי בימים אלו הוא הכיוון להרמת הידיים מפתרון שתי המדינות.
לאחרונה, יותר פלשתינים מגיעים למסקנה שבעצם מדינה דו-לאומית אינה אופציה רעה עבורם. יותר פלשתינים מבינים היום שבמצב כזה, הצד שיותר ואולי בעצם היחיד שיפסיד מכך זו מדינת ישראל. אומנם דבר זה לא יורגש בשטח באופן מיידי, אבל בסופו של דבר המציאות עלולה לקבוע מצב שבו מדינת ישראל מאבדת את צביונה היהודי ואינה מסוגלת עוד לתחזק את הבסיס לקיומה הציוני.
השנה החולפת (2016) תסומן כשנה בה ישראל נחלה מיני מפלה מבחינה דיפלומטית, כאשר ההצלחה הפלשתינית סימנה את הכשלון הדיפלומטי המהדהד, בו מדינות שנראה שאיתם התפתחה לכאורה התקדמות בשיתוף פעולה כלכלי -מדיני כמו רוסיה, סין וסנגל שהיו שותפות להחלטה 2334 של מועצת הביטחון באו"ם, ונגד מדיניות ההתיישבות הישראלית שמעבר לקו הירוק.
איסלאם קיצוני זו מפלה מכיוון שאחרי ניהול יחסי החוץ הרישמיים של ישראל, הדבר מוציא מהקונצנזיוס הבינלאומי את ההכרה בגושי ההתיישבות שבהם ישנו רוב יהודי, ולמעשה מבדיל בצורה עקרונית את גישת מועצת הביטחון לגבי כלל ההתיישבות לבין ישראל בקווי 67, ולא על בסיס קווי 67 שכולל סיפוח גושי ההתיישבות למדינת ישראל. פתרון שיכול להיות מושג בהסדר מדיני, שמוביל את ההנהגה הפלשתינית לבחור בו מתוך אינטרס.
השנה האזרחית החדשה שנכנסת (2017), היא שנת מבחן ביחסים החדשים שיונהגו בין ממשל טראמפ בארה"ב לבין ההתנהלות המדינית במזרח התיכון, מלחמת האזרחים הסורית, המלחמה בטרור האיסלאם הקיצוני, וכמובן המדיניות הישראלית (בהשפעתה של המדיניות האמריקנית) לגבי הסכסוך הלאומי עם ההנהגה הפלשתינית. אם לשפוט על-פי הצהרותיו של טראמפ בעניין, צפוי להנהגת הפלשתינים (הן חמאס והן פתח) עוד שנה שמקדמת את היעד לעברה של מדינה אחת דו-לאומית. מאז הפיכתה של הרשימה המשותפת לשלישית בגודלה בכנסת, עושה רושם שניצנים של מדינה כזו כבר נראים כאן באופן יומי.
