למרות כל הניסיון שהצטבר בשנים האחרונות בחקירותיהם של אישי ציבור - ראשי
ממשלה, שרים, ראשי ערים - שאלה מהותית אחת טרם זכתה למענה: האם הם יכולים להמשיך לשמש בתפקידיהם בעת החקירה?
לכאורה, התשובה חייבת להיות חד-משמעית: כן. חזקת החפות עומדת לאיש ציבור לא פחות מאשר לכל אדם אחר. נכון שבג"ץ קבע קנה מידה מחמיר יותר, ולפיו אדם לא יכול לכהן כשר, כסגן שר או כראש עיר כאשר הוגש נגדו כתב אישום, אבל אנחנו מדברים על שלב החקירה. זה רחוק מאוד מכתב אישום: צריך לחקור, להעריך את הראיות, יש המלצה של המשטרה, יש החלטה של הפרקליטות, יש
שימוע. כל זה אורך בדרך כלל חודשים רבים ולעיתים - גם שנים אחדות. לכן, חקירה היא ממש לא שלב שצריך להביא להרחקת איש הציבור מתפקידו.
חוץ מזה, אם חקירה תביא להשעיה או להדחה - הרי שנעניק למשטרה כוח כמעט דיקטטורי לקבוע מי ינהיג את הציבור. לא משנה מי נבחר; ייפתח נגדו תיק, הוא ייחקר באזהרה - ויאלץ ללכת הביתה. ואם החשדות יופרכו, זה יהיה מאוחר מדי: כבר יהיה מישהו אחר במקומו. שלא לדבר על כך שמאחר שהחוקרים כפרטים והמשטרה כגוף לעולם אינם נושאים באחריות לחקירות כושלות, הרי שלא יהיה דבר שימנע מהם לתפור תיק או לשמש ככלי ליריבים פוליטיים שיבקשו להדיח את הנבחר.
אלא שהתמונה לא כל כך פשוטה. נתחיל מהבעיה העיקרית: אנחנו צריכים נבחרי ציבור שיקדישו את מירב זמנם, מרצם ותשומת ליבם לענייני הציבור. ודאי שהדברים נכונים כאשר מדובר בנושאים במשרות החשובות והרגישות ביותר, כגון ראש הממשלה והשרים הבכירים. באופן הכי טבעי בעולם, חקירה באזהרה גוזלת את המשאבים החשובים הללו. וככל שהחשדות כבדים יותר ומבוססים יותר - הרי שענייני הציבור נדחקים יותר ויותר לשולי תודעתו ומעשיו של הנבחר החשוד.
שנית, עלולה להיווצר זיקה בעייתית ואף פסולה בין החשדות לבין תפקידו של הנבחר. הנה שתי דוגמאות. האחת: כיום ברור לכל, שתוכנית ההינתקות הרת האסון נולדה כמענה למצוקתם של
אריאל שרון ובניו, שהיו אמורים להיחקר בחשד לפרשות שחיתות חמורות (חקירה שלא מוצתה רק בשל מחלתו ומותו של ראש הממשלה לשעבר). השנייה:
אביגדור ליברמן כיהן כשר החוץ כאשר עלה חשד לפלילים במינוי שגריר ישראל בבלארוס (פרשה ממנה זוכה ליברמן). האם יהיה זה סביר, שהחשוד ימשיך לשאת בתפקיד בו - על-פי החשד - ביצע את העבירות המיוחסות לו, ואולי יוכל לשבש את החקירה?
לאור כל זאת, ברור שיש צורך במנגנון שיאזן בין כל האינטרסים הסותרים: חזקת החפות ומניעת הפללה מצד אחד, הבטחת הטיפול נקי הכפיים ומלא בענייני הציבור. הרעיון שלי הוא שחקירות נגד אישי ציבור בכירים (ראשי ערים, חברי כנסת, שרים וראש הממשלה) ילוו בידי שופט חוקר, שימונה בידי נשיא בית המשפט העליון. הוא ייחשף לחומר החקירה, ישמע את גרסתו של החשוד ויחליט מתי נוצרה מסה קריטית שאינה מאפשרת לו להמשיך בתפקידו. על החלטתו ניתן יהיה לערער לבית המשפט המחוזי, אשר ישמע ראיות - במידת הצורך בדלתיים סגורות. על החלטת המחוזי ניתן יהיה לערער לבית המשפט העליון. כל ההליך השיפוטי יתקיים בלוח זמנים מזורז, כדי למנוע סחבת שתפגע באינטרס הציבורי.
לצערנו, חקירות של אישי ציבור כחשודים - וגם העמדתם לדין - הן כבר מזמן מראה נפוץ. אבל אי-אפשר להתייחס אליה כאל "עסקים כרגיל" ולהתעלם מהאינטרסים המנוגדים העלולים להיפגע במסגרתה. הרעיון שהובא לעיל עשוי לפתור אותם, ובכל מקרה - חייבים לחשוב ולמצוא מענה לבעיות אלו.
