רשלנות רפואית בניתוח מתייחסת הן להליך הניתוח עצמו והן לשלבים שלפני הניתוח ושלאחר הניתוח.
הרשלנות מתקיימת אם המטופל מוכיח, כי לא ניתן לו הסבר מלא על הניתוח, תקופת ההחלמה, סיכויי ההצלחה, סיכונים ותופעות לוואי, וכן על אפשרויות טיפול חלופיות. אם המטופל לא קיבל את מכלול המידע ויוכיח שאם היה מקבלו היה בוחר שלא לעשות את אותו טיפול - עשויה לצמוח עילת תביעה. על הרופא מוטלת "חובת גילוי" - החובה להסביר למטופל את הטיפול, סיכוייו וסיכוניו. החובה איננה מוטלת על המטופל לשאול ולחקור את הרופא, אלא מוטלת על הרופא לספק את ההסברים הדרושים.
לפי החוק, הסכמה מדעת יכולה להינתן בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. אולם יש טיפולים רפואיים, כדוגמת ניתוחים, לגביהם נקבע, שההסכמה צריכה להינתן בכתב, במסמך שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.
הרופא מחויב לגלות מידע רלוונטי, ולספק למטופל הסבר מפורט (לא "שורה תחתונה") לעניין הטיפול והשיקולים שעמדו בפניו. אולם הרופא אינו צריך לפרט בפני המטופל את כל פרטי המידע האפשריים באשר הם. המידע אותו יש לגלות הוא המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול והסכמה לו.
בעשור האחרון, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית העצומה, חולים רבים מגיעים כשהם כבר מצוידים במידע אליו נחשפו ברשת. גם כאשר ניכר במטופל שאסף מידע רפואי ממקורות אחרים, עדיין ידיעתו אינה פוטרת את הרופא מחובת הגילוי. העובדה שמטופל יודע באופן כללי את הסיכונים - אינה פוטרת את הרופא מלחזור ולהסבירם בפניו.
כמובן, הדברים אינם רלוונטיים במצב חרום רפואי. בנסיבות חרום המחייבות ניתוח מיידי - עלולות להתנגש שתי זכויות: זכותו של המטופל לחיים, וזכותו של המטופל לקבלת הסבר מלא כנדרש בעניין הניתוח. החוק מאפשר בתנאים מסוימים של מצב חרום להעניק טיפול ללא הסכמה מדעת.
רשלנות רפואית נוספת שיכולה להתקיים לפני הניתוח היא באבחון מצבו של החולה. אם הטעות באבחון גרמה לפגיעה בלתי הפיכה, או לקבלת טיפול מיותר או שגוי (ניתוח, כימותרפיה, הקרנות ועוד), ובעקבות כך לסבל וכאב, נכות (פיזית או נפשית), וכל נזק נוסף - ניתן להגיש תביעה בגין הרשלנות הרפואית.
רשלנות רפואית בניתוח או בטיפול יכולה להיות בשלבים שונים. כך למשל: אם הניתוח בוצע בסטנדרט רפואי שאינו סביר, אם נותרו חפצים זרים בגוף המנותח, אם הניתוח לא בוצע באיבר הנכון, אם הניתוח בוצע כאשר המנותח לא היה כשיר להליך זה, אם בוצעו טעויות בהרדמה, אם בוצעו טעויות במסגרת הטיפול שלאחר הניתוח, אם לא בוצעו או לא בוצעו בזמן פעולות רפואיות דרושות, אם ממצאי הבדיקות הרפואיות לא אובחנו כראוי ועוד.
לא כל טעות מהווה רשלנות רפואית. נדרש להוכיח, שהרופא לא עמד במבחן "הרופא הסביר", לא פעל על-פי הנורמות המקובלות בעולם הרפואי ובמיומנות הנדרשת ממנו על-פי הידע המקצועי בנושא ועל-פי כללי הזהירות המצופים ממנו כרופא נבון וסביר. כל מקרה לנסיבותיו. בנוסף להוכחת רשלנות יש להוכיח, שלמטופל נגרם נזק בעקבות הניתוח ושהנזק נגרם כתוצאה מאותה רשלנות.
על התובע לאסוף את כל המסמכים הרלוונטיים לתביעתו. את החומר הרפואי ניתן להעתיק בארכיונים של המוסדות בהם טופל הניזוק (קופת חולים, חדר מיון, מחלקות אשפוז, מרפאות חוץ, מכון רנטגן, מרפאת צה"ל וכן הלאה). מדובר בעלות קטנה יחסית.
בתביעה בגין רשלנות רפואית, שומה על התובע להגיש חוות דעת רפואית, אשר תבסס את טענותיו שברפואה. פעמים רבות יידרש תובע להיעזר ביותר ממומחה רפואי אחד, בהתאם לסוגי הפגיעה והנזק השונים. בנוסף, במקרים רבים תידרש חוות דעת של מומחה תעסוקתי ו/או שיקומי, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של התובע. ללא חוות דעת רפואית, אין אפשרות לנהל את מרבית התביעות בגין רשלנות רפואית.
