במשך מרבית שנות-קיומה נחשבה המדינה למופת חקלאי. מבחר הפירות והירקות שגדלו בה, איכותם ורמת היבול שלהם הפכו במדינות אחרות לאתגר. אלא שלא עוד כיום. מסתבר שבמרוצת שני העשורים האחרונים מתפתח מפנה חד וכואב בחקלאות הישראלית, כשמשנה לשנה מסתמנת בה קפיאה וירידה משמעותית. השטח המעובד במדינה רק הולך וקטן, ומספר המועסקים בענף מצטמצם ביחס לענפי המשק האחרים.
באחרונה הקצינו הדברים עד כדי כך שהחקלאות הישראלית הגיעה למצב שהוא ממש אובדני, והסימנים בשטח מעידים שהיא פשוט נושמת את נשימותיה האחרונות. מדורות מפוארים של חקלאות לדוגמה.נותר קומץ קטן בלבד של "משוגעים לדבר", שעדיין לא הרימו ידיים. הדברים אמורים בחקלאים קשישים, שגילם הממוצע הוא בשנות השישים, ושבמצבם הנואש רק בקושי שורדים.
המוצא מהסבך לדאבון הלב, לא נגזים אם נאמר שהחקלאות המקומית במצב של גסיסה. את המסמר האחרון בארון המתים שלה נועצים העובדים הזרים, שפה ושם עוד טורחים לקיים אותה ולהצילה בכך מאובדנה המוחלט..אלא שגם המוהיקנים האחרונים האלה אינם תולים את עתידם בקיומה.
כך או אחרת, צריך להודות שהחקלאות הישראלית מצויה כיום במשבר עמוק, בשל העדר סבסוד או הגנה ממשלתית, האמורים מן הסתם להושיע אותה הביטוי העיקרי למשבר הזה הוא צמצום הפער - ובמקרים קיצוניים אפילו איפוס - בין עלות ההשקעה בחקלאות לסוגיה, לבין הפדיון המתקבל בסופו של דבר עבור התוצרת החקלאית לאחר מכירתה. את הסיבות למשבר הקשה תולים החקלאים ונציגיהם בפער התיווך ובהתנהלות הממשלה. מה שברור ומובן מאליו הוא שללא מציאתו של ה"מודוס ויוונדי" - אין שום סיכוי לחלץ את החקלאות הישראלית מן הסבך שאליו נקלעה.
