קרוב לשלוש שעות קראה השופטת מאיה הלר את הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה. בספר עמוס נאמר "הופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו" (משפט הנהפך על-ידי הטייתו בדין לדבר מר כלענה). וגם, "צוררי צדיק בשער היטו בבית המשפט", כל משפט מהדברים האלה נראה, נשמע ונחזה במשפט הראווה, זה היום.
אמרה השופטת "העובדה שאדם היה מוטל על הארץ גם אם הוא מחבל אין בה להצדיק ירי". מה אומרים דברים אלה? טשטוש נורא בין טוב לרע, טשטוש של האמת במציאות הישראלית, שבה אנו חווים טרור יומיומי, שמה משקל שווה בין חייל אל מול מחבל שבא לרצוח, זה מעורר חלחלה. כאשר השופטת מחווה דעתה על האלופים שהעידו לטובת אלאור.
על האלוף
עוזי דיין שאמר "מחבלים דינם למות", רוצח שנכנס לרצוח חפים מפשע צריך לדעת שלא יצא חי, היא אומרת "התבטאויות אלה לא עומדות במבחן המשפט, הם אינם מתיישבים עם ערכי צה"ל". על אלוף שמואל זכאי ועל אלוף דן ביטון שהעידו לטובת החייל אמרה "ביטון לא בקי בהוראות פתיחה באש". על זכאי שהיה מח"ט הגזרה, אמרה "מצאנו קשיים בעדותו". אנשי צבא שכל חייהם היו מוקדשים לצבא, מי שם אותך מעליהם? שום דבר ממה שאמרו לא עורר בך ספק? היית יותר מהם באוהל סיירים? בשטח? עם נשק מול מרצחים? מי קובע את ערכי צה"ל, את? את שלא חשת מעולם תחושת סכנה? איך את מקעקעת את כל עדותם ומניחה לטר"ש בוזגלו להיות שעיר לעזאזל? איך את מרסקת את כל טענות ההגנה, את הקונצנזוס שהיה עד עתה שמחבל רוצח צריך להרוג! פער בלתי נתפס בין צמרת קטנה שקובעת נורמות שאינן מתאימות להלך הרוח בציבור ש-90% ממנו הצביע על שחרור מיידי של החייל...
קוד אתי אחר נוכחנו שוב כי יש כאן שתי קבוצות. האחת של העם, והשנייה מנותקת לחלוטין מהמציאות. שתי תפיסות עולם, האחת הרואה בצה"ל דבקות במשימה, אמונה בערך הניצחון, בצבא חזק, בידיעה שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, לבין הדמוקרטיה בגרוש של השופטים שמחבלים שווים לאזרחים! הרי דברי השופטת יפגעו יותר בצבא מאשר באלאור אזריה. השופטת האומרת שהמחבל שבא לרצוח ביום חג הוא בן אדם, ממש כמו החייל, מעמידה את דבריה כדברי טירוף של השמאל הקיצוני. היא ניסתה לחנך את אלופי צה"ל, את הסנגוריה, ואת עם ישראל. לחנך את כולנו שלא ראוי לירות במחבל! במהלך הקראת הדין קיבלה השופטת המלומדת חיזוק מ
אחמד טיבי שאמר "נעשה עוול לאזריה, כי צריך להעמיד למשפט עוד מאות חיילים שירו בחפים מפשע"!
השופטת המודעת להד הציבורי מנסה לקבוע קוד אתי אחר. "גם אם הייתה מתקבלת גרסת הנאשם שיש מטען, אין צידוק לירי", איזה אבסורד. היא פשוט תקעה חץ והקיפה את העיגול "הוכח מכל ספק שהמחבל נהרג מירי הנאשם" ופסלה את עדות פרופ'
יהודה היס שאמר, הפוך. כל מה שנאמר לטוב החייל נדחה, וכל מה שנאמר נגדו, נלקח אחד לאחד.
בכלל יש כאלה שדמם סמיך יותר. אלוף משנה שומר שירה בגבו של נער ו
אהוד יתום עם קו 300, וסגן ר שזוכה. אז על ראשו של אזריה תפילו את הכול? הבאתם את התובע נדב וייסמן מהאלפיון העליון שעוסק בתיקים של מאות מיליונים, שאמר "פה ייבחן טוהר הנשק", כדי להיות בטוחים שלא ישאר רסיס או בדל או קמצוץ לטובת אזריה, לסגור עליו, לבודד אותו, לא לתת צ'אנס לשום טענה של הסנגוריה, שלא תהיה שום הקלה בעירעור, וייסמן הובא כדי להביא את המשפט לתוצאה הזו. על כן גם קודמו בדרגה במהלך המשפט כל השופטים, שדחו כל טענה של ההגנה, ונותר המשפט: "אזריה ביצע את הירי מתוך סיבות מחושבות", "הוא לא פעל מסכנה". הייתכן שהשופטים הנ"ל לא שמעו על צ'רלי שלוש שפרץ מביתו בירושלים כאשר שמע זעקות של מותקפות מול מחבל, הוא לא מיהר ללחוץ על ההדק ולהרוג, והוא לא איתנו היום. האם מוטב שחיילי צה"ל יחזרו בארונות קבורה?
"ודרך ענווים יטו" (הטיית משפט אל מול חלשים"). חוסר סבלנות של השופטת לכל אורך המשפט כלפי החייל. היא קבעה שהוא בחר בדרך הפוכה ויצא נגד מפקדיו, היא קבעה שלא סבל מחוסר שינה, לא חסכה מילים נוקבות, ללא מילה אחת של הקלה. סגרה המלכודת סביבו באופן הרמטי.
"שנאו בשער מוכיח, ודובר תמים יתעבו". כן, כל מי שהעיד לטובה שאמר שההוראות פתיחה באש לא היו ברורות, נגד אלה לא חסכה השופטת מילים נוקבות, פירקה כל עדות לגורמים, שלא יפרמו לה את התיק, וסיכמה ש"גירסת הנאשם בלתי מהימנה".
מה היה לנו במשפט הראווה הזה? כמובן תוצאה ברורה מראש, מהיום מחבלים מקבלים רוח גבית לרצוח אזרחים בישראל. זה המחדל הגדול בתולדות הצבא שרמטכ"ל ושר ביטחון מביעים דעתם ומתווים אותה על-פי רוח המפקד, להרשיע את הלוחם עם תעודת ההצטיינות. אבל זאת יש לזכור שאין זכות קיום למדינת ישראל בלי החיילים, וכן, הם בנינו, הם של כולנו, ועלינו לזעוק את זעקתם! לא יקום ולא יהיה, שחייל יכנס לכלא בגלל רוצח ערבי.
ראש הממשלה אמר לאביו של החייל לשים את מבטחו בבית המשפט, האם לזה כיוונו דבריו? לזה שבעיתון הארץ יחבקו את השופטים? הזה היה משפט צדק? הכאן התגלתה אמת? "מה צורח שם גיבור" נאמר בספר צפניה, והכוונה כי צעקה מרה יש להשמיע, הן הגיבור והן למענו.
