אם לשפוט לפי ימי תחילת נובמבר ש"ז, חלפנו על פני עוד מחזור של ניסיון ציני, אך עקר, למחזור פוליטי של רצח רבין ע"י השמאל בישראל. הפעם, בשנת ה- 21 לאירוע, הגדילו יוזמי המיחזור לעשות והחרישו אוזניים וטשטשו דעת ע"י תשפוכת מילים בניסיון להחיות ולשמר את הנכס הרוחני המבאס הזה. שוב גברה ידם של מחרחרי הריב המקצועיים על אלה שביקשו להבליט את המלכד על המפריד ולהתמקד בקרוב הלבבות ולא בחידוד הפערים; אבל זו דרכו של השמאל מימים ימימה. מאמץ מסוים בכיוון הנכון עשו תנועות הנוער, אבל הוא בטל בשישים מול "הריקוד האינדיאני" של האחרים. כך בנה השמאל את ההגמוניה הארץ-ישראלית שלו בעבר - "בלי חרות ובלי מק"י" - כך פעל בימי הסזון ואלטלנה וכך נהג במדינה ביד רמה עד למהפך 1977.
נשמעו לאחרונה לא מעט טענות ותלונות מצד פוליטיקאים, אנשי תקשורת "אנשי רוח" מן הצד הנכון של הזירה הפוליטית, שהימין הפך בוטה, הוא כבר אינו מקבל "באהבה" את הביקורת המלומדת של "האינטליגנציה העובדת", וחורשת אפילו על גבו של רבין המנוח. שהרי שימור העבר פרושו שימור ההגמוניה שלה והשארת הימין הנחוּת במקום בו היה - חוטבי-עצים ושואבי-מים "לאינטליגנציה העובדת". העמדה העולה גם מפסטיבל רצח רבין, היא שהמטרה ממשיכה לקדש את האמצעים והשמאל לא יהסס לנכר מחצית העם ולהתחבר לפלשתינים המקומיים, אלה שנאמנים לאבו-מאזן יותר משהם נאמנים למדינת ישראל, ובלבד שיוכל לדבר אל הימין "מגבוה", מבימת המאשימים. נקודת המוצא היא שכל עוד לא קיבל הימין את השקפות העולם המתקדמות של אבירי המוסר, התרבות, הצדק החברתי, הקוממיות הלאומית והיהדות המתקדמת - אין הוא ראוי ליחס של שווה-ערך ושווה-מעמד. אלה יוענקו לו כאשר יבין סוף-סוף את משוגותיו ויאמץ את ידע-האמת-הצרופה של השמאל. והסוד גלוי: שהרי אז יפסיק להיות ימין וממילא יפסיק לסכן את הגמוניית אבירי היישוב מימים ימימה. בהשתלחויות השמאל הנוגעות לאירוע הרצח זו השנה ה-21, לא בוכה השמאל על האיש שנפל, תרתי משמע, אלא על הסיכוי שאותו אדם עשוי היה להחזירו לקדמת הבמה הפוליטית בישראל, ושיבוש הסיכוי הזה הוא שמעביר את השמאל על דעתו.
רבין כשל באוסלו פעמיים: פעם אחת בהבנת האויב וכוונותיו האמתיות ופעם שניה, אחת יותר מדי, בהבנת עמדת רוב הציבור היהודי בשאלת תכני ההסכם ומשמעויותיהם הלאומיות. את
הסכם אוסלו הראשון חתם פרס באוסלו, בחשאי (על דעת מי?...). את הסכם אוסלו השני העביר רבין בכנסת על חודו של קול, בזכות מניפולציה מכוערת עם ח"כ גולדפרב, אותו קנה בנזיד עדשים של סגן-שר עם "
וולבו". נדרשה לו לכך גם תמיכת הסיעות הערביות, שלחוסר נאמנותם לישראל אנו עדים שוב ושוב ובמיוחד בשנים האחרונות
1,
והוא לא היסס.
שיקוי הלענה במחזות המכוערים שמנהל השמאל לקידום והגדלת השסעים בחברה הישראלית, מעולם לא עולות על סדר היום בהקשר לרצח רבין שאלות כגון: אם סיפורי הקונספירציה הם בדותה, מדוע לא לחשוף את כל המידע וכל האנשים שהנוגעים להם ולהניח להם לדבר ישירות אל הציבור ולו רק 10% מן הזמן הנחוץ, שהוקדש עד כה להזמת הדברים? אם הציבור אכן תמך במהלכי אוסלו, כפי שטוען השמאל
2, מדוע בבחירות שהתקיימו אחרי הרצח, הפסיד
שמעון פרס לביבי
נתניהו חרף העובדה שהציבור ידע מיהו פרס ומה חלקו ברקיחת שיקוי הלענה של אוסלו וגם ידע היטב מה עמדתו של נתניהו בנדון? כיצד ייתכן שאותו ציבור שכל כך תמך בהסכמי אוסלו, אחרי שברק מכר כמעט כל מה שרק ניתן היה להעלות על הדעת ובכל זאת כשל מול ערפאת בקמפ דיויד 2000, הדיח אותו בזריזות מהשלטון חרף מאמצי השלום ההרואיים של ברק?
אפשר שהתשובה ניצבת לפנינו במלוא עוצמתה, אבל החרשים, העיוורים והפיסחים הפוליטיים אינם מסוגלים להבין שההיסטוריה אינה נעה בכיוון שהיו מעדיפים הם?
במבול הכתבות, הראיונות והפרשנויות החד-צדדיות המלומדות שהעלתה התקשורת במטרה להעצים את הרצח ולחדד את אשמת הימין, היו גם רעיונות שהושאלו מן ההיסטוריה היהודית. לא אציין את כולם, אבל אולי אחד או שניים מהם יבהירו את
אחיזת העיניים שמתבצעת שנה-שנה בנושא על-ידי יד מכוונת, נבזית.
דוגמה שחזרה על עצמה מספר פעמים, היא רצח גדליהו בן אחיקם לבית שפן, מי שהופקד על היישוב היהודי בארץ ישראל על-ידי נבוכדנצר אחרי חורבן הבית הראשון. תפקידו היה לאפשר הסדרה של החיים היהודיים של שארית הפליטה הגדולה שנותרה בארץ אחרי הגליית האליטות ולנהלה. במענה לאנלוגיה שביקשו דוברים אחדים לעשות בין אז לעתה, צריך לומר: ראשית, גדליהו לא היה נבחר ציבור. הוא היה מינוי של הכוח השולט בארץ אותה שעה - המעצמה הגדולה בבל. יריבי גדליהו ביקשו לעצמם שררה ושיתפו פעולה להשגתה עם בעליס, מלך בני-עמון
3(לא פלשתיני אבל גם לא נאמן). הברירה האמיתית שעמדה בפני גדליהו הייתה לשקם את החיים היהודיים תוך דחיית שיקום המוקד הדתי על הר-הבית ותוך הימנעות מעימות עם בבל או משת"פ עם יריבים פוטנציאליים מן הסביבה, שביקשו לדוג במים העכורים של חולשת יהודה אחרי מפלתה מול בבל. כל דרך אחרת צפנה בחובה סכנה לחורבן גמור של היישוב היהודי בארץ-ישראל. גדליהו אומנם הוזהר על קשר המתרקם נגדו בעזרה מבחוץ, אבל לא נקט בצעדים המתחייבים מכך. רצח גדליהו אכן הביא להשלמת החורבן הגדול הראשון.
מציאות הפוכה אצל רבין הייתה המציאות הפוכה לגמרי. ישראל מדינה ריבונית. היא ריבונית בטריטוריה גדולה ב-50% לערך מזו שהוקצתה לה בתוכנית החלוקה, היא חזקה בהרבה מיריביה-שכניה ושולטת על שטח נוסף של כ-6000 קמ"ר אותו שחררה משלטון ירדני ב-1967. רבין הוא ראש ממשלת ישראל שנבחר דמוקרטית, ותחת הסיסמה של שלום, שדה-פקטו אין לה שום אחיזה במציאות - לא אז ולא כיום - הוא מוכן לסכן את האזור החשוב ביותר לביטחון הלאומי ולמורשת הלאומית - איו"ש וירושלים - במסגרת של הסכם ביניים מחורר והרפתקני. אפילו בן טיפוחיו הידוע,
אהוד ברק - ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל בעצמו, גרס כך. רבין אינו מכוון למטרה ראלית אבל מוכן "בהתנדבות" לוותר על נכסים ממשיים וקריטיים מבלי שכוח של ממש מאלץ אותו לכך. גדליהו הוא מינוי זר והיה עד לאסון הלאומי שהביא על ממלכת יהודה העימות מול בבל. רבין הוא נבחר ציבור, שנבחר על בסיס מצע הפוך לזה שאותו הוא מבקש עתה לממש. הוא עושה זאת ללא שום אילוץ, מבלי לבקש את הסכמת הציבור, ניגוד להבטחותיו ערב בחירתו לרה"מ, על חודו של קול בכנסת ובתמיכת ערביי ישראל -
מעשה של הונאה לאומית קולוסלית!
אינני רואה כאן שום אנלוגיה מלבד חוסר הבנה של שני המנהיגים, כל אחד בדורו, את המציאות הלאומית והבינלאומית;
גדליהו מגלה אחריות לאומית אבל נאיביות פוליטית, רבין מגלה הרפתקנות לאומית בל-תאמן ולצידה חולשה ואופורטוניזם פוליטי. רצח גדליהו היה קשר פוליטי של קבוצת צמאי-כוח ורודפי שלטון. רצח רבין לא היה מעשה של תנועת קושרים אלא של יחיד. אף שיחיד זה שיבש את מהלכי אוסלו במידה כזו או אחרת, הציבור הוא שהכריע נגד ההסכם באופן ברור, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, בבחירות 1996 בהן התמודד פרס, שושבין אוסלו, על ראשות הממשלה, מול נתניהו - ומאז.
העומדים בראש המחנה הממלכתי אינם רק בעלי שררה בעלת עוצמה יוצאת מגדר הרגיל, הם גם חייבים באחריות יוצאת מגדר הרגיל, שאותה עליהם להפגין בכללי המשחק של נסיבות ועיתוי שלטונם. כאשר נוהג במדינה משטר דמוקרטי, וכאשר חוק המדינה אוסר ולא במקרה על מסירת שטח לגורם זר ולא כל שכן לגורם עוין, מנהיג הגון היה הולך אל העם ושואל את פיו. מלכי ישראל ששגו בעבר כמנהיגים לאומיים, כגון שאול המלך, שילמו על כך מחירים יקרים. אופן מימוש העונש שונה ממקרה למקרה, אבל התוצאה בעינה עומדת. לדידי, אף שאינני אדם מאמין, לגורל דרכים נפתלות משלו ו
יגאל עמיר שרת במקרה רבין כיד הגורל. הוא ללא ספק חייב בעונש והוא ללא ספק ידע שיקבלו ואף היה מוכן להקריב את חייו.; טובת הנאה או רדיפת שררה בוודאי לא היו כאן.
אין לי ספק שאילו נהג רבין אחרת, אילו הביא הסכם שלום ולא הסכם ביניים מפוקפק ואילו ביקש את אמון העם, תוך הגדרה ברורה של גבולות הפשרה שאותה הוא מציע ומקבל לכך תמיכה רחבה - הרצח היה נמנע. להערכתי, אירועי אוסלו עדיין לא נחקרו במלואם ובשלמותם ויש מי שמכוון את המהלכים כך שההיסטוריה תכתב ותוטמע בתודעה הציבורית בצורה מסוימת. אולי כך מקווה הגורם או הגורמים הללו למנוע בחינה כוללת ועמוקה של התנהלות רבין כראש ממשלה, בקדנציה השנייה שלו, לאורך כל הדרך שהובילה לרצח. האם, למשל, "הורעל" ע"י החתרנות של פרס וחבר עוזריו מן השמאל הקיצוני במפלגת העבודה והובל למהלכים שהתקשה לשקול אותם כהלכה במוחו האנליטי?! אינני יודע, אבל יש לי תחושת בטן כזו. רק בחינה מלאה ומעמיקה תוכיח או תפריך.
תמרונים פוליטיים הוויכוח הפוליטי והספקולטיבי לא יוכרע בדמיונם של מוכי דמיון-שווא שאינם נזקקים לעובדות, משום שאין דרך מעשית להחזיר את הגלגל לאחור ולשאול "מה היה קורה אילו..."? אני אפילו מהמר שחסידי רבין מוצהרים, יחששו כיום לנהל משחק סימולציה פתוח לבחינת חלופות לאוסלו. זאת בהכירם את הנפשות הפועלות בצד השני, ומתוך הערכה שיתברר שהסבירות שאוסלו יכול היה להוביל ברמת סמך גבוהה להסדר עם הערבים והפלשתינים, היא נמוכה עד אפסית.
למעשה, השאלה העומדת על הפרק היא האם נמשיך לבאס אלה את אלה בשאלה "למה?" או "מי?" או נעבור לסדר היום כמו בנושאי אלטלנה והסזון וננסה לסגור שורות ולפתור מחלוקות בדרכים הוגנות ולא במסעות שיסוי ובתמרונים פוליטיים זולות.
לדעתי, "פולחן רצח רבין" לשם השגת יעדים פוליטיים, מיצה את עצמו והיה לרבים לזרא. עתה עומד על הפרק הצורך לתקן את התודעה הלאומית ולהשתיל בה את הגרעין המוסרי הקולקטיבי, שגורס שאין שום מקום להכריע הכרעות פוליטיות באמצעות אלימות, שקרים או מניפולציות. יש למדינת-ישראל מנגנונים מסודרים לכך ובכללם משאל-עם. את אלה יש להפעיל, על השולחן, בהגינות ופתיחות ולהגיע להכרעות באמצעות שכנוע והליכים הוגנים.
מה שיושג בדרך זו ורק מה שיושג בדרך זו יהיה להכרעה לאומית חובקת-כל, נכונה וצודקת.
הערה: בדיון הזוי אחד ששמעתי אמש ב-T.V. שלנו, השווה מנחה השיח את מעשהו של
אלאור אזריה, ללא מצמוץ או פקפוק, למעשיהם של המחבלים הפלשתינים שעוסקים ברצח יהודים כדרך חיים, בנימוק שגם למרצחים המקצועיים יש אימהות... במצח נחושה המשיך באנלוגיה המפלצתית שלו וגרס שאם "רוצחים הם בני מוות - שהרי זה מה ש"גזר" אלאור על המחבל שתקף אותו ואת חבריו - האם לא נכון להסיק שגם יגאל עמיר, רוצחו של רבין, הוא בן מוות? אילו ניתן לי להשיב לו, הייתי אומר: כן, אילו הסכים השואל שגם רבין עצמו הוא בן-מוות, בגין חלקו במעשה אלטלנה.
אכן, ימי קבס, ומוטב שייתמו לאלתר.
