הרשעתו של אליאור אזריה היא מקרה בוחן אשר מוכיח עוד יותר את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ואת המוסריות של צבא הגנה לישראל. כל הצגה של הדברים באור אחר לא רק שמהווה הכחשה של האמת אלא מהווה נזק עוד יותר למדינה וצה"ל שאותם גופים כה נחושים להגן עליהם.
המקרה שזכה לשם 'פרשת הירי במחבל בחברון' החל ב-24 במרס 2016, בעת שהגיעו שני מחבלים לעמדה הצבאית באזור תל רומידה שבחברון. לאחר שדקרו בה את אחד החיילים. השניים נורו על-ידי החיילים. אחד מהם נורה למוות, והאחר, עבד אל-פתאח א-שריף נפצע קשה. כעבור מספר דקות, נורה א-שריף שוב, בראשו, בעודו שוכב על הקרקע, על-ידי חייל צה"ל, סמל
אלאור אזריה, שהגיע למקום לאחר האירוע. לאחר תחקיר מבצעי נפתחה חקירת מצ"ח נגד אזריה שכתוצאה ממנה הועמד החייל לדין שתוצאותיו נשמעו מספר חודשים לאחר מכן. ב-4 בינואר 2017 הורשע אזריה פה אחד על-ידי הרכב של שלושה שופטים בעבירת הריגה. בין השאר נכתב בהכרעת הדין כי "לא הייתה הצדקה לירי", "העובדה שהיה מחבל על הקרקע שביקש לקטול חיי חיילים אין בה להצדיק פעולה לא מידתית", "הירי של אזריה לא עולה בקנה אחד עם הוראות הפתיחה באש".
אך עוד לא הספיק להתייבש הדיו מעל פסק הדין וכבר צמחו ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, כפטריות לאחר הגשם, קריאות להקלה בגזר דינו או אפילו לתת לו חנינה מלאה. אבל אל לנו להתבלבל - חיילים צריכים לקבל גיבוי כשהם הורגים בשוגג ילד בהפגנה או גם כשבטעות מפילים פגז על גג בית ספר עקב טעות בחישוב. אבל כאשר מבוצע ווידוא הריגה למחבל מנוטרל, הרי שמדובר כבר במעשה מודע שיש לעקור מהשורש ולוודא שלא יחזור. בוודאי שיש פה גם אחריות לא מבוטלת על המפקדים, אשר הוצאו במשפט הזה ממעגל הנאשמים. מישהו בוודאי שם לב שמשהו עובר על אלאור אך לא דיווח או שהמפקדים ידעו ולא ייחסו לכך רצינות אלא אם החייל שחקן טוב או רוצח קר ומחושב. במידה וכן, ראוי שנלמד מכך כי המפקד בשטח צריך להיות יד עם הדופק לא רק בניתוח של פני השטח ושלחייליו יש מלוא הציוד מבחינה לוגיסטית לצורך ביצוע המשימה אלא גם שהם ערוכים לכך מבחינה נפשית.
בכל מחיר שוב ושוב ניסתה ההגנה של אזריה להציג לבית המשפט עדויות שונות, אשר סתרו זו את זו, כאשר כל מטרתן הייתה לזכות את הנאשם. הרי לכל בר דעת מובן כי אין קשר בין הנימוקים ש"המחבל היה כבר מת", "החייל סבל ממחסור בשעות שינה", "הוא היה בסערת רגשות", "המחבל היווה עדיין סכנה לשאר הנוכחים במקום" וכיו"ב. נכון שתפקידם של עורכי הדין הוא להגן על הלקוח שלהם בכל מחיר אבל יש להבין כי יש מחיר לכך שלא ננקט קו אחיד והשופטים בוודאי שמו לב לכך. גם המשפט של אזריה עצמו בתחילת החקירה, עוד לפני שהתייעץ עם הסניגורים שלו, כי הגיע למחבל למות לאחר שפצע את אחד מחבריו לא ממש תרם לו אלא רק הוכיח כי גם אם אולי היה לו רצון להגן על חבריו, הרי שנכנס לכך גם שיקול אישי של נקמה. נכון שזה לא קל לנטרל רגשות אבל זהו חלק מההכשרה הפסיכולוגית שכל חייל לוחם מסגל לעצמו עם הזמן. במידה והוא אינו מסוגל לעשות, הרי שאינו מתאים לתפקיד זה. נשמע קר וחסר רגישות? לצערנו זה מה שהמציאות מחייבת.
עתה מנסים אלו שמגנים על אזריה קו חדש. לטענתם הדבר יפגע במוטיבציה להתגייס לצה"ל שכן אם יידעו המועמדים לשירות ביטחון כי הצבא אינו עומד אחריהם, לא ימהרו להגיע ליחידות השדה. לדעתם, הדבר מצביע על צה"ל כארגון רקוב וכבר נשמעים דברי הכפשה נגד הרמטכ"ל והשופטים כפי שבשעתו היו גינויים נגד קצינים אחרים שהעידו נגד החייל. ההסתה המסוכנת הזו עלולה בעתיד לגבות מחיר דמים לא רק מפלשתינים חפים מפשע אלא גם מיהודים אבל על כך ראוי להרחיב במאמר אחר. כרגע חשוב להבין כי ההפך הוא הנכון. המקרה הזה רק מעיד עוד יותר עד כמה הצבא שלנו הוא צבא מוסרי וערכי שמוכן להודות בטעויות שלו ודורש מהחיילים לקחת אחריות על המעשים שלהם. ההסתה נגד המעידים בהרשעתו של החייל ע"י חוגים כמו לה-פמילייה או אנשים כמו
איתמר בן-גביר, נועדה רק להסית את השיח ולהפוך את המשפט לעוד זירת התנגחות בין השמאל לימין בשעה שאין פה מקום לכך.
לא צריך להיות משפטן כדי להכיר את המושגים 'שלטון החוק' ו'שוויון בפני החוק', אשר כנראה נשארו בצורה מעורפלת אצל מצדדיו של החייל משיעורי האזרחות בתיכון. לפי העיקרון הראשון, כולם כפופים לחוק כשזה נמצא מעל האזרחים והשלטון. כוחן של רשויות השלטון בא להן מכוח החוק. החוקים צריכים להיות ברורים ואין האדם יכול לעשות משהו שהחוק אינו מסמיך אותו לעשות. לפי העיקרון השני, החוק צריך לטפל בכולם באופן שווה ולא להבחין בין אדם לאדם. איננו רוצים, שמכוח החוק יהיו לאנשים מסוימים זכויות יתר. אם לחלק מאתנו תהיה האפשרות לעשות דבר-מה אשר לחלק אחר לא תהיה, הרי שתיפגע לא רק תחושת השוויון שלנו בפן הפורמלי אלא גם הדמוקרטיה שלנו בפן המהותי.
עונש מוות אזריה עבר על הנהלים ועליו להיענש כפי שהיה נענש כל אחד אחר שעבר עליהם גם אם לא הייתה מצלמה בשטח. אם ישנן עדויות כי במקרים אחרים שהיו דומים חיילים קיבלו עונשים אחרים, הרי ראוי שהצבא יעשה בדק בית גם בתחום הזה. כך או אחרת, בית המשפט ואין זה משנה אם מדובר בבית דין צבאי או אזרחי, אינו ממציא את החוק. הוא שופט על-פי האמות שנקבעו בין אם בחוק הישראלי, המשפט העברי או הבינלאומי - נושא מעניין ומורכב בפני עצמו הראוי למאמר בפני עצמו. עם זאת, רואה אני צורך להדגיש כי גם אני מאמין בעונש מוות למחבלים אבל ביצוע פסק הדין אינו מוטל על חיילי צה"ל בשטח, אלא אם כן יקבע החוק אחרת ובינתיים אין זה המצב.
אם אכן מבקש ראש הממשלה "לנהוג באחריות כלפי צה"ל, מפקדיו והרמטכ"ל" עליו להוות דוגמה אישית בכך שיהיה הראשון שיקבל את הכרעת הדין או יציג את הדרכים המקובלות בחוק לערער עליה. אם ברצוננו אכן להראות כי אנו אומה שוחרת שלום עלינו להעמיד לדין את אלו שקוראים עתה לפגיעה בשופטים או מגדפים את ראש המטה הכללי, שר הביטחון לשעבר או כל מי שלא תואם את השקפת עולמם. אם אלאור הוא קורבן של משהו הרי שזה של ההסתה והשנאה שהולכת ומתעצמת בחברה היהודית כלפי הערבים וכלפי אנשי השמאל. נכון שיש בשתי קבוצות אלו פלגים קיצוניים, וגם אלו צריכים לתת את הדין על דבריהם ומעשיהם, אבל מפה ועד קריאה לפגיעה בהם צריך לעבור קו אדום ויפה שעה אחת קודם. הכתובת כבר על הקיר. עכשיו זו רק שאלה של זמן עד אשר יקרה טרור בסגנון זה שקרה בכפר דומא או התנקשות במי שיזוהה בתור "עוכר ישראל".
יתר על כן, ערכי צה"ל מדברים על אחריות אישית ועל טוהר הנשק. החייל צריך לדעת שלמעשיו ישנן השלכות וגם אם מדובר במי שאיים עד לפני כמה זמן לפגיעה בו, ישנן הנחיות ברורות מה יש לעשות וכיצד. כפי שלא ייתכן בכביש כי כל אחד ייסע באיזה אור או נתיב שבא לו, כך גם אי-אפשר לעשות כל מה שרוצים בעת שיש נשק בידיים. אם יש בעיה בערכים אלו או יש לצורך לעדכן אותם בעת המלחמה הנוכחית בטרור, כשם שאם יש בעיה בנהלים או בחוקים, הרי שיש לפעול כדי לשנות אותם במסגרת החקיקה או בהתקדמות בסולם התפקידים במטה הכללי. כל בקשה לשינוי פסק הדין רק תביא ליצירת תקדים מסוכן בו עלולה היד להיות עוד יותר קלה על ההדק בפעם הבאה ותציג את צה"ל באור עוד יותר שלילי אשר בדומה לארגון דאעש הורג אנשים כשהם אזוקים וכפותים. אפשר להביע רחמים כלפי החייל אבל לקרוא לו גיבור ועוד ביום בו מת מפצעיו חייל אחר שנפצע במהלך מבצע 'צוק איתן', רק מוסיף עוד יותר חטא לפשע.
