את השאלה הזאת ששאל יוסף את אֶחָיו מצטט יהודה בעימות שלו מול יוסף (בראשית מד): [יט] אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. יוסף העמיד את אחיו במבחן קשה כאשר הוא מקפיד לשתול רמזים ברורים שמדובר בעלילה. הוא מורה לטמון את גביע הכסף הפרטי שלו בפי אמתחת בנימין אבל בכל השקים הוא טומן גם את הכסף ששילמו עבור המזון שקנו. איש לא בא אליהם, גם לא לבנימין, בטענה שגנבו את הכסף, אבל את גביע הכסף כן. הם חוזרים אליו מושפלים וחפויי ראש כשהם מציעים פתרון של יאוש: הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. יוסף דוחה זאת: [יז] וַיֹּאמֶר--חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם.
כאן יהודה לוקח אחריות: [יח] וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. מהניסוח הזה, שהוא מבקש וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, למדים שדיבר איתו קשות ואת דבריו הוא פותח בציטוט השאלה שציטטנו ברישא. השאלה היא מה משמעות השאלה הכפולה הזאת, הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח? המהלכים של יוסף נדמו כמי שנועדו לפגוע אנושות בבית יעקב, לפרק אותו. בשאלה הזאת, אומר
הרב מרדכי אליהו ע"ה, הוא מנסה לברר האם לכולם יש קו אחיד, הקו של האבא, של המנהיג, או שמא כל אחד לעצמו. אומנם אחים אבל האינטרסים הפרטיים גוברים על הביחד. ויותר יסודי, האם כולם מיישרים קו ביחס ליעד שאליו חותרים?
התשובות שמתקבלות בפרשה שלנו ברורות לגמרי, אחרי הנפילה הגדולה של מכירת יוסף, האחים שואפים לאחדות וגם מיישמים אותה בפועל. ואת היעד קובע האבא המנהיג (פרק מו): [כח] וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. לאיזו מטרה יעקב שלח את יהודה? הרי יוסף הבטיח לדאוג לפרנסה של אביו ושל כל בני המשפחה, כולל יהודה כמובן, אז מה המשימה המיוחדת שהוטלה על יהודה? אומר המדרש: להתקין לו בית תלמוד, שיהא מורה שם הוראה, שיהא מלמד את השבטים. יעקב אבינו לא הוטרד מענייני פרנסה, הרי התחום הזה כולו בידי ה' יתברך וגם על-פי טבע יוסף כבר התחייב על כך. היה חשוב לו, מאוד עקרוני, לבנות את התשתית הרוחנית.
שעת הכרעה ובשבוע שזהו הנושא המרכזי בפרשת השבוע זכינו להכרעת הדין במשפטו של
אלאור אזריה. פעמים רבות בעבר הראינו שאנחנו מקפידים להתנהל בדיוק הפוך מההוראות של התורה הקדושה בכלל, וגם שאירועים שונים בחדשות השבועיות משקפים בצורה ברורה את הניתוק שלנו מהמסר הרעיוני של פרשת השבוע. כלומר הנושא הוא אותו נושא, אחדות מול פירוד, יעד משותף מול כיוונים מנוגדים, אבל באופן עקבי אנחנו בוחרים בכיוון הפוך לזה שמתווה לנו פרשת השבוע. דומה כי התגובה הציבורית הסוערת להכרעת הדין המרשיעה בהריגה את החייל שירה במחבל שבא במטרה ברורה לרצוח יהודים, מלמדת כי הגענו לקו פרשת המים. אבל אולי זו ראיה תמימה הנובעת ממשאלת לב.
כי הבעיה האמיתית, עם כל הכבוד, היא לא בשופטת ואפילו לא במערכת המשפט בכלל. הבעיה האמיתית היא שהמנהיגות שלנו חיה בתודעה המנותקת מהשורשים של עם ישראל. לכן יכולים המנהיגים לגבות בעקביות את מערכת המשפט ולהגן עליה בחירוף נפש. לכן הם גם מגבים את הצבא ומזכירים לכולנו כי אין לנו צבא אחר וזה הצבא היחיד ששומר וימשיך לשמור עלינו. האמנם שומר? וימשיך לשמור? ממרום גילי המופלג ברור לי כי אילו עמדתי כעת לפני גיוס לצבא, לא רק שלא הייתי מתנדב כפי שעשיתי בשנת 1970, הייתי עושה כל מאמץ להתחמק לגמרי משירות בצבא שכל עניינו הוא להכיל, להרגיע את השטח, למנוע חיכוך עם המקומיים. אני לא מוכן להתמודד מול מחבל כשידי קשורות.
הרי בצבא הזה ובמדיניות בכלל - ההכלה, ההרגעה ומניעת חיכוך עם המקומיים מתייחסת אך ורק לערבים. יהודים נדרשים לשתף פעולה עם ההכלה וכו'. הם נדרשים להתמודד בכוחות עצמם עם התסכולים שלהם על ההפקרות הביטחונית ואם יש להם בעיה שילכו לפסיכולוג. ואבוי ליהודי שנחשד כי נקט באיזה צעד של מחאה, גרפיטי או משהו, הוא מסומן כטרוריסט ומטופל במלוא חומרת הדין ואף מעבר לה, מניעת מפגש עם עורך דין וכדומה. והמנהיגות - היא משלמת מס שפתיים, מלים יפות שנועדו להרגיע את ההמון הסוער, אבל לא באמת מנסה להתמודד. אז אומנם לא בטוח שכבר הגענו לקו פרשת המים, הרי אנחנו אלופי ההכלה, אבל בהחלט ברור שהעם בכללו דורש אחדות וגם כיוון ברור.
