הסרט הזה, כולל גרי קופר, כבר הפך מזמן לאתוס של המערב התרבותי, הנאור, הליברלי והמתקדם שאינו מנצל עוד עבדים שחורים ואינו 'מקרקף' אינדיאנים מעל אדמתם. בפעם האחרונה שבה הסתערו לגיונות פרשים מכודנים על טנקים הייתה במהלך מלחמת העולם השנייה כשהפולנים אמיצי הלב דהרו קדימה לעבר גייסות הטנקים הנוצצים של הוורמאכט. נכון שאסור להשוות? אמריקה זו לא גרמניה, אחרי הכל.
גרייס קלי הפכה לנסיכה מוזהבת מהאגדות וכולם מאושרים כי הסיפור קיבל תפנית רומנטית, כמו החיים עצמם. איזה יופי. בוותיקן האפיפיורים ממשיכים לשבת על שלל שנלקח מבית המקדש של היהודים בירושלים למרות שכל העולם מכחיש את הקשר שלו ליהודים ולירושלים. בגלל השלל, כמובן. גם בשווייץ הניטרלית להפליא הבנקים רובצים בתנוחה מאיימת על מרתפי פיקדונות של יהודים שאומללו והונו בעזרתם. סליחה שזה נראה כל כך נורא. פרסומות וחזרנו.
גרי קופר, הגיבור הסימפטי שכל עם עברייה מייחלת כחתן לבתה, מובל בעל כורחו למלחמה באגודה (או תאגיד) של פושעים פסיכופטים (לא כולם, יש ביניהם גם סתם כמה רוצחים סדרתיים) שחלקם יצא זה עתה מבית האסורים במטרה לנקנק אותו. הוא השריף הגיבור שהכניס אותם לכלא. בכלא הם לא למדו על חשבון המדינה לתואר ראשון או שני, וחברי קונגרס לא העבירו להם ברשות ניידים עם ספרי הוראות לייצור פצצות מתקתקות. הם עבדו בפרך כדי לקבל את מנת הלחם היומית שלהם. הם גם לא שבתו רעב – הלוואי.
עתיד מזהיר אז עכשיו הם מתקרבים לעיירה שבה שוכן גרי קופר, הצבר המזדקן. הוא כבר בדרך החוצה. בתחנת הרכבת ממתינה לו הכלה גרייס עם עתיד מזהיר במונקו וסדרה של בתי קזינו ומפעל הפיס. ואז מגיעות אליו החדשות הרעות תמיד. האויב בדרך אליו. אם הוא נבהל, בורח ונמלט למונקו – זה ממש סוף העולם והעתיד נגמר. גרי המנומס עובר בכל העיירה ומחפש שותפים למערכה בפשע המאורגן המשתולל. דומה שכל ארחי – פרח. הבנקאי שואל כמה חבר'ה באים מולך, מה הסיכויים שלך לנקנק אותם לפני שהם מנקנקים אותך? לגרי יש רק שתי ידיים וכל הקסם שבעולם (גם המשכורת לא רעה) – אבל גרייס הממתינה בתחנת הרכבת עם כרטיסי הלוך-בלבד מתחילה להתעצבן. הבנקאי מסביר באדיבות שמדובר בהשקעות עתק שעוד רגע, בעקבות החלטה אחת לא נבונה – ירדו לטמיון. למוסר, או ערכים, כמובן אין ערך כשמדובר בכסף. חשוב להיות נבון – או טמיון. בעצם זה גם מה שאומרים השוויצרים, האפיפיורים והאו"ם – לא?
בסופו של דבר גרי ניצב בודד מול האויב המתרגש ובא כמו הטנקים והמטוסים של היטלר. לא פחות ולא יותר. אבל הוא, כמו צ'רצ'יל, גיבור אנגלי שמן, חצי שיכור ומתנדנד, מנצח במערכה. את צ'רצ'יל הבריטים מפנים מיד ומחליפים בצל ספוג נפטלין ששמו אטלי. אבל גרי, הגיבור האהוב של כולנו אינו ממתין לכך – הוא משליך את כוכב השריף לתוך בוץ המדמנה של המציאות ויוצא משם צודק וחכם לעבר הרכבת והאהובה הממתינה.
את הסיפור הזה שמעתי מפיו של רב חשוב בעת שיעור גמרא. פה הוא עצר לרגע ממושך והמשיך. זה לא ככה אצל היהודים, הוא אמר. אנחנו לא משחקים עם החיים שלנו. במקרה שמגיעה לעברנו קבוצה של פושעים המאיימת להשמידנו אנחנו משכימים בבוקר ויוצאים להשמידם. בתרבות היהודית אין אבירים על סוס לבן עם חרבות, ואין כבוד אבירי מנופח והזוי כמו שזה מצטייר בסרט הזה. אין סגנונות ואין הוגנות, כי אנחנו היהודים לא חיים בסרט.
אז איפה חיים, כבוד הרב? העזתי לשאול. בקהילה שלנו היו האנשים, כולל מנהל הבנק ואשתו, מציבים שמונה מכונות-ירייה הוביצר, כולן אוטומטיות עם קרני לייזר מאחורי מתרסים בחזית, במארב. שום פנים אל פנים ושום קרב (או משחק) הוגן ו/או פייר. רק כוח-אש שיכול להשמיד דביזיה שלמה ולא חמישה או שישה פרשים. כשהאויב מתקרב לטווח הכלים שלנו, התותחים, המשוריינים והטילים הבליסטיים נותנים פקודה לירות – וזהו. סוף פסוק וסוף הפרשה. שום סרט. אבל זה לא הוגן – אמרתי, לא הזהרנו אותם. רגע, שאל הרב, אתה עדין זוכר בשביל מה הם באים? לא צריך טיפת מוסר, כבוד הרב? כן, ענה הרב המכובד, צריך הרבה יותר מטיפת מוסר. צריך המון מוסר יהודי. כשיצאנו מבית הכנסת העזתי לשאול, איפה, אתם חושבים, ממתינה לנו עכשיו גרייס קלי - בחברון?
