עפים על הטיול ונוחתים בחזרה!

סוף-סוף הגענו לרגע המיוחל, טסים לדרום אמריקה. ההתרגשות טרם הגיעה לשיאה ונותרו עוד כמה סידורים אחרונים. מחר התאריך של החיסון האחרון והמוצ'ילה כבר מונחת בפינת החדר. מכנסי טיולים, כמה מוצרי קוסמטיקה חיוניים, מטען לנייד, בוקסה ו... תרופות. מה כבר יקרה? אז יכאב קצת הראש, אנחנו יוצאים לחיות את החלום. מטיילים רבים מחליטים לקחת "פסק-זמן" ממחויבויות החיים ולצאת אל טיול הגדול, אך אינם מודעים לסכנות הרבות. בד"כ מומלץ למטיילים לקחת עמם כבל ביטחון על-מנת לאבטח את רכושם ואף להישמר מפני שודדים וגנבים. אך הסכנה הגדולה ממשיכה לארוב, מבלי שאיש מודע לכך. במהלך אותו טיול, מתבצעות יציאות לטרקים, הכוללות בין היתר טיפוס על הרים ועלייה לגבהים. מחלת גבהים היא הבעיה השכיחה ביותר בטיפוס לגובה. כאשר אדם עולה לגובה רב שאינו מורגל אליו, ישנה ירידה של הלחץ האטמוספרי שמובילה לירידה בריכוז החמצן באוויר. במצב כזה תאי הדם האדומים אינם יכולים להעביר מספיק חמצן לתאי הגוף, מה שעלול לגרום למאמץ יתר של הלב והריאות על-מנת לספק את כמות החמצן הדרושה למוח ולשאר רקמות הגוף, ובהמשך לנזקים בלתי הפיכים. חשוב לבצע את האבחנה בין 'פחד מגבהים' לבין 'מחלת גבהים', כאשר מחלת גבהים יכולה לסכן כל אדם אשר עולה לגובה רב שאינו מורגל אליו. התסמינים הנפוצים הם עייפות, בחילה, אובדן תיאבון, כאב ראש, סחרחורת, קוצר נשימה ואפתיה, כאשר הכחלת השפתיים, קצות האצבעות והציפורניים הם הסימנים הראשונים למחסור בחמצן. במקרה כזה, הטיפול המידי הוא ירידה מהגובה הרב. מטיילים רבים סוברים כי המשך עלייה על גבי סוס, תטיב עם מצבם, אך ההנחה הזו אינה נכונה כיוון שהעלייה לגובה נמשכת. אילו רק הייתה מודעות יותר גדולה סביב נושא מחלת הגבהים, אסונות יכלו להימנע. בשנת 2016 שירה רוט, מטיילת בת 20 ממעלה אדומים, טיילה באזור הווארז שבמערב פרו. מדובר באזור גבוה בעל רמת סיכון גבוהה אשר מיועד לטרקים. שירה וחברתה יצאו לטרק בלגונה 69 שכרוך בנסיעה מלימה להווארז ומשם היציאה לטרק קשה בגובה של 4,800 מטר. העלייה לגובה היא חדה, כאשר עולים בנסיעה מ3,000 מטר עד 4,000 מטר, ומשם ממשיכים לעלות ברגל עוד כ800 מטר. כל זה מתרחש כאשר מסוכן לעלות יותר מ500 מטר ביום אחד! שירה החלה להרגיש רע וכשלבסוף עלו על האוטובוס ללימה במטרה להיבדק אצל רופא, היא נרדמה ולא התעוררה עוד. לפי בני המשפחה, היא אף התלבטה אם לקחת כדורים מיוחדים שמקלים על הפרשי הגבהים, אך ההחלטה שהתקבלה בקרב קבוצת המטיילים שנכחה בה היא שלא לוקחים כדורי גובה. הלל, אביה של שירה, סיפר: "לפי מה שנאמר לי היא הייתה על הר מאוד גבוה בפרו וכנראה שלא היה לה מספיק חמצן". בהמשך הוסיף: "העלייה בגובה צריכה להיות מתונה ולא להיעשות בטרק חד יומי, אלא אפשר לעלות בכל יום קצת במסגרת מסע אוהלים. הסכנה היא בעלייה החדה בגובה וכל אחד צריך להיות ערני וקשוב לגופו ולעלות לאט-לאט. אם מרגישים לא טוב אז חייבים לרדת מיד למטה, ולא להיכנע ללחץ חברתי לפיו לא לוקחים כדורים, כי אותם כדורים אכן יכולים לעזור".

מחלה לא מדבקת

בשנים האחרונות, משרד החוץ מקדם קמפיינים לחשיבות קבלת חיסונים (דלקת קרום המוח, צהבת וכדו') שנועדו להגן על המטייל ועל האוכלוסייה בארץ מפני מחלות זרות. הואיל ומחלת הגבהים וסימניה מופיעים לרוב, בגבהים של 3,000 מטר ומעלה, היא אינה מוכרת בארץ כיוון שהנקודה הגבוהה בישראל אינה עולה על 2,300 מטר (הר החרמון). בנוסף, המחלה אינה מדבקת, כך שאין חיסונים הפועלים כנגדה. כפועל יוצא, המודעות למחלת הגבהים אינה מקבלת את ההתייחסות הראויה בקרב ציבור המטיילים בארץ. לאור ריבוי המקרים של מטיילים שנפגעו כתוצאה מחוסר ידיעה, יש מקום מצד הרשויות להכניס את הנושא כסעיף חשוב שעל המטייל להכיר בו לפני היציאה מהארץ. קידום המודעות יכול להתבצע בדרכים רבות, כמו עלון למטייל שמפרט את תסמיני המחלה והפעולות שצריך לנקוט במקרה וזוהו סימני מחלת הגבהים. בנוסף, התייחסות לנושא במרפאות המטיילים (כפי שמזהירים מפני מלריה, נגיף הזיקה וכו'). מאז המקרה של שירה רוט ז"ל, החלה העלאת המודעות על-ידי אנשים פרטיים (משפחתה הקרובה ומורתה, מאירה ברודנר) בצורה של כנסים והרצאות של רופאים, הרצאות הכנה להורים ולמטיילים, הרצאות לתלמידי כיתות י"ב ולחיילים, העלאת המודעות בקרב רופאים לחשיבות התדריך לפני הטיול והכשרת שליחי חב"ד בעולם. כיוון שכל המטיילים בארץ (שטסים לדרום אמריקה) עלולים להיחשף למחלה, קיימת חשיבות משמעותית בפעולות הנ"ל ברחבי המדינה ולא רק בהיקף מצומצם. מטיילים יקרים, אנא שמרו על ערנות למצבכם הבריאותי והיו זהירים. בסופו של דבר, המטרה היא לבלות, לצבור חוויות וזיכרונות ולחזור הביתה בשלום.