דיון בהזניית העיתונות? לא בבית-ספרנו

תאוותם של כמה מאמצעי התקשורת, בעיקר האלקטרונית, להעצים ככל האפשר את חומרת החשדות, שבבסיס חקירות ראש הממשלה, היא כה עזה, עד שגרמה להם להתעלם מהתבוננות עצמית במראה, פעולה מחויבת המציאות, בעקבות מה שפורסם בפרשת הדיל שנרקם (אם נרקם) בין נתניהו למו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס. הפרטים שדווחו עד כה בפרשה זו ראויים, כמו רסיסי המידע שקדמו להם, שנתייחס אליהם בחשדנות גדולה. לא רק מפני שכבר הוכח לאחרונה, שמדובר בדיסאינפורמציה. אלא ששוב ושוב מתברר שלפנינו תקשורת מוטית לחלוטין, העושה הכל כדי להפליל את נתניהו, ולצורך זה גם אינה נרתעת מפגיעה ביושרה המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, אם לא ינהג על-פי תכתיביה. מעבר להסתייגות משמעותית זו, נזכיר כי הפרשה המדוברת עוסקת בפגישה בין ראש הממשלה לבין מוזס, שבמסגרתה אמור היה, לכאורה, המו"ל ועורך-העל של ידיעות, נוני מוזס, לשנות ב-180 מעלות את מדיניותו השלילית כנגד ביבי, ולהמירה ביחס מפנק (כזה שהעיתון מעניק לפוליטיקאים שהוא חפץ ביקרם), ובתמורה - ידאג נתניהו לבלום את תפוצת העיתון ישראל היום, שהצלחתו פגעה כלכלית קשות בידיעות אחרונות. השורה התחתונה של ה"דיל" הזה היא כמובן העובדה שהוא לא יצא אל הפועל: ידיעות אחרונות לא התאהב לפתע בביבי, וישראל היום נותר העיתון הנפוץ ביותר בישראל. מה שלא מנע מהדיון התקשורתי להתמקד רק בצד של ראש הממשלה, תוך קריצה ברורה ("נתניהו הוקלט") לגבי זהות החשוד העיקרי, בלי להזכיר שביבי הוא הוא שיזם את ההקלטה... כמעט שאיש מקרב המתדיינים הנלהבים לא טרח לדון בצד השני של הדיל. הצד המהותי, הערכי. אחרי הכל, אין מדובר באיזה עיתון אזורי נידח, אלא בעתון שעדיין מתיימר להציג את עצמו כ"עתון של המדינה", עיתון רב-תפוצה גם אם היא בירידה מתמדת, שכל קורא עיתונים ממוצע כבר התרגל לכמויות הארס שהוא שופך על נתניהו, בכל הזדמנות. אז כיצד פתאום יתחולל המהפך הלא ייאמן הזה? איך תתבצע המטמורפוזה הזו, שבמסגרתה תוסר מביבי כתונת המשוגעים והוא יצורף אחר כבוד למסדר הקדושים של כנסיית ידיעות אחרונות, לצידם של אריק שרון ואהוד אולמרט? האם בכלל יש בכוחו של דיל שנרקם בין הבוס הכל-יכול מוזס, כדי לחייב את חייליו הנאמנים לשנות פתאום את המוזיקה, את הדיסקט, את הפרטיטורה שעל פיה התרגלו לזמר בשנים האחרונות? מכיוון שאין מדובר בסידרת כתבות מקרית, אלא במדיניות קבועה רבת שנים, ניתן היה לצפות שאילו שהם הרהורי חשבון נפש מקצועי יטרידו את התקשורת הישראלית. שהרי אם במחי פגישה אחת בלבד, שהיא על-רקע כלכלי מובהק, ניתן לשנות בצורה קיצונית את ה-דנ"א של עיתון, אז מה ערך יש בכלל לאינטגריטי של עיתון כזה? אפס, חשבון הנפש המתבקש הזה של התקשורת בישראל לא נערך. שום כנס חרום של אגודת העיתונאים לא נערך, ושום זעקות שבר על "הדמוקרטיה בסכנה" לא נשמעו. ברור, הרבה יותר פופולרי לילל אודות הסכנות המרחפות על חופש הביטוי, כאשר האצבע מופנית כלפי הממשלה השנואה. שהרי כבר למדנו שכלבי השמירה של הדמוקרטיה שלנו נובחים רק כאשר זה תואם את האג'נדה הפוליטית שלהם. בשאר המקרים הם שומרים על שתיקה מבישה. היה ניסיון פאתטי לדון בנושא, אבל המסגרת בה נערך הדיון ובעיקר הרכב המשתתפים סיכלו מראש כל שיח רציני. בתוכנית האקטואליה לונדון את קירשנבאום בערוץ 10, זימן המנחה לונדון את ח"כ מיקי רוזנטל (המחנה הציוני) לדון במשמעות הפגישה המדוברת. באולפן נכחו גם רביב דרוקר וברוך קרא, בקיצור ההרכב הקלאסי של תוכנית אקטואליה זו, השומרת תמיד על עקרון "הכל נשאר במשפחה" (הפוליטית הנכונה). יתר על כן, כיצד יכול ירון לונדון, שהוא עדיין משתתף קבוע (בשכר) במדור הדעות של ידיעות אחרונות, לנהל דיון אוביקטיבי בנושא רגיש כזה? אילו היה מדובר בבנימין נתניהו, למשל, היה כבר רביב דרוקר מגחך ומדבר על "ניגוד עניינים" המצריך פתיחת חקירה פלילית. נא לא לדאוג, אצל ירון לונדון זה נגמר במופע בידורי קצרצר. מיקי רוזנטל, שהיה בעברו ראש מערכת החדשות בידיעות אחרונות, הגיש קטע מכובס היטב, שבו התמקד בעיקר בנזקים הכלכליים הכבדים שנגרמו לידיעות אחרונות עקב הופעת ישראל היום. מבחינתו, ביבי, הוא הנבל העיקרי. נוני בסך-הכל דואג נורא-נורא לעיתון ידיעות אחרונות. הבנתם? אילו באמת רצה מישהו בערוץ 10 לשמוע מה קורה בעתון, כשלפתע רשימת אויביו הפוליטיים עוברת שינוי, יכול היה להזמין, למשל, את התחקירן מוטי גילת, שנאלץ לעזוב את ידיעות אחרונות ב-2008, לדבריו - כפי שנכתבו בתביעת הפיצויים שהגיש נגד העיתון - "אחרי שנוני מוזס ועורכיו הפעילו צנזורה, נקטו בהעדפת מקורבים ומנעו ביקורת על אנשים שחפצו ביקרם, במיוחד נגד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט". גילת פירט בהמשך על "מאמרים שלי שנפסלו, כתבות שנדחקו לשוליים, עמודי חדשות שנחסמו". פעולות שגרמו לו לעזוב את העיתון. מוטי גילת לא היה העיתונאי היחיד שעזב, אחרי שלא היה מוכן לרקוד על-פי חליל הבוס שלו. לעומתו, היה מי שנשאר ופשוט שינה את המנגינה. ניקח לדוגמה את בכיר עתונאי ידיעות, נחום ברנע. אחרי שהתברר לו כי ידיעות אחרונות ואולמרט הם "סחבקים" נפלאים, הצטרף ברנע למקהלת נוני מוזס, שזימרה ללא הרף את שבחי אולמרט. זה לא היה תמיד כך. ב-22 בדצמבר 1982, בגיליון מס' 4 של השבועון השמאלני כותרת ראשית, שנחום ברנע היה עורכו הראשי, הוא פירסם את הרשימה הבאה, שרק קטעים ממנה נביא כאן. תחת הכותרת "קופת שרצים", כתב ברנע, ל פ נ י שהפך למעריצו הגדול של אולמרט: "אילו ידעתי לעשות סרטים מצויירים הייתי מצייר את אהוד אולמרט בדמותו של סופרמן. נפוח חזה וגיבור. בכוחותיו הביוניים מנתץ אולמרט קופות שרצים. קופה ועוד קופה ועוד קופה. ואז מתקרבת המצלמה אל קופת השרצים המנותצת ואכן, כפי שאפשר היה לצפות, יוצאים ממנה המון שרצים קטנים.

"המצלמה מתקרבת עוד, לאט-לאט, ואז אנחנו מבחינים, לתדהמתנו שכל אחד מהקטנים הוא אהוד אולמרט. יש שם אולמרטים. המון אולמרטים. טפט של אולמרטים". ובהמשך לאותו מאמר קטלני, כתב ברנע משפטים הנשמעים, לצערו הרב, כתחזית לימים אלה ממש: "זהו כנראה, טבעה המשחית של הפוליטיקה ובמיוחד של הפוליטיקה של אמצעי התקשורת, שאולמרט הוא אחד המומחים הגדולים בה. העם רעב לגילויים - תן לו גילויים, גם כאשר הם יושבים על כרעי תרנגולת. העם עייף מוויכוחים - המצא לו משהו מלוכלך על יריב פוליטי". אם עשוי מישהו לטעון שמדובר רק בחריגה חד-פעמית של ברנע, טעות בידו. לפני שידיעות אחרונות פרש את כנפיו המפנקות על אולמרט (וחיים רמון ואברהם בורג), זכה בכך אפילו מי שכונה ע"י השמאל "הרוצח מסברה ושתילה", אריק שרון, עד שהביא לידיעות נדוניה מרשימה: תואר אתרוג השנה, בו זכה בעקבות תוכנית פינוי גוש-קטיף, ומה שיותר חשוב - איבתו העמוקה לביבי. אבל לא תמיד נמנה ברנע על מעריציו המושבעים של שרון. ב-21 בספטמבר 1982, בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון, פירסם נחום ברנע, אז בעתונו דבר, מאמר שכותרתו הייתה "בדם וביזע נשמיד לנו גזע". המאמר התמקד (כמובן) בהתקפה ארסית על מנחם בגין, אבל לא פסח גם על שרון: "בקיביה הוכח ולא בפעם הראשונה, שאריק שרון אטום להרג אזרחים. כשמתחיל הטבח הוא הולך לישון. שרון לעולם איננו אחראי". כנראה שבמאה ה-21 גילה ברנע כי שרון התחיל להיות אחראי. כאשר נחקר נתניהו לראשונה, דיווח ידיעות אחרונות הצוהל את הידיעה תחת כותרת ענק שהשתרעה לרוחב כל העמוד - "באזהרה!". בצניעותו כי רבה, הקפיד העיתון שלא לציין, כי באותה אזהרה ממש נחקר גם המו"ל שלו, ארנון מוזס. יש אזהרה ויש אזהרה. וכאשר דיווחו אמצעי התקשורת על פרשת הפגישה המוקלטת בין נתניהו למוזס, שבוודאי לא החמיאה לאחרון, התברר כי בידיעות אחרונות כלל לא מתרגשים. הם אימצו את הגישה הטורקית הידועה "מלטה יוק!". העורך רון ירון מסר לפרסום כי "מבחינת עיתון ידיעות אחרונות פגישה שכזו בכלל לא התקיימה".