היומון הלבנוני אל-אח'באר לאחר פיגוע טרור הדריסה האכזרי בארמון הנציב - "הפעולה האחרונה בירושלים הכבושה, היא תגובתו של העם הפלשתיני לאויב הישראלי, לאופציות הנרמול ולריצה אחר ברית עמו. היא הוכיחה את רצונו להתמודד עם המזימות לחסל את הנושא הפלשתיני. היא חשפה את בשלות התודעה שהדרך לפלשתין טמונה בשחרור אופציית ההתנגדות משיקוליהם של המשטרים הרואים בהמשך ההתנגדות מקור איום לשלטונם. הפעולה פתחה שנה חדשה בחיי האינתיפאדה, פעולה איכותית שלנוכח הצלחתה היא עשויה לגרור פעולות אחרות. המסר החשוב ביותר הוא שירושלים והירושלמים שהשאירו אותם לבד במערכה, מוכיחים שוב שהעיר היא בירת כל האינתיפאדות הפלשתיניות וכי הניסיון שחווים האסירים אצל האויב הישראלי מוליד רק גיבורים".
מסתבר בפעם המי יודע כמה שירושלים של מטה אינה ירושלים של מעלה, אין שום קדושה ממשית בעיר כזו שבמצבה הנוכחי עלולים לפרוץ כל רגע נתון פיגוע טרור רצחני, כדוגמת זה שקטל את חייהם של שלוש צעירות וצעיר שכל חייהם היו עוד לפניהם.
כמובן שעל-פי מורשת עם ישראל, ירושלים של מעלה אכן קדושה. קדושתה אמורה להיות נמצאת בליבם הפועם של יהודים ציוניים שאי פעם חשו את עוצמתה ואת ערכיה ההיסטוריים כחלק מהמורשת. אך ירושלים אינה רק הכותל, היא גם הר-הבית (אל-אקצה של הפלשתינים שהוא אולי לב ליבו של הסכסוך מול ישראל).
חובבי ציון ירושלים במתכונתה הנוכחית גם אינה רק השכונות המערביות כמו ימין משה ותלפיות, היא גם השכונות השייכות למזרח העיר, כמו סילוואן, אבו תור וג'בל מוכבר. אם מחשבים את כלל השכונות הערביות שחלקן (כמו שועפאט וג'בל מוכבר) מזוהות כפלשתיניות טהורות, נקבל מרשם אוכלוסין של לפחות 224,000 תושבים.
כרבע מיליון תושבים שאינם באופן כללי מחובבי ציון, חלקם נתמכי סעד וחלקם אף פלשתינים המצהירים ופועלים בגלוי לשנאת ישראל. מתוך אותה אוכלוסייה, יצאו גם אותם מחבלים שביצעו פיגועים מחרידים, במטרה אחת לרצוח ישראלים (בעיקר יהודים).
כך היה בפיגוע באוקטובר 2016, אשר בוצע על-ידי מחבל משכונת סילוואן בירי שתוצאותיו שני נרצחים וחמישה פצועים. כך קרה גם בפיגוע בארמון הנציב על-ידי מחבל משכונת ג'בל מוכבר, שדרס ורצח שלושה קצינות וקצין צה"ל.
ג'בל מוכבר וסילוואן הם שכונות פלשתיניות בתוך שטחה המונציפיאלי של ירושלים המונות יחד 37,500 תושבים, הם אומנם נחשבים בעלי מעמד תושבות קבע ואינם נמנים כאזרחים ישראלים בעלי זכות בחירה לכנסת, אך זכאים להצביע בבחירות המונציפיאליות (רובם מוותרים וטוב שכך, מתוך אידיאולוגיית התנגדות לממסד הציוני). תושבים אלו זכאים גם לסל הרווחה הישראלי, הכולל את קצבאות הביטוח הלאומי.
קצב ריבוי ירושלים מונה כיום כ-865,500 אלף תושבים, מהם- 61% יהודים וכ-37% ערבים מוסלמים ברובם. האוכלוסייה היהודית נמצאת במגמת ירידה כבר מס' שנים, כאשר לצורך העניין מעיד הנתון בשנת 2008, בו אחוז היהודים עמד על 66% ואחוז תושביה הערבים נעמד על 34%. קצב הריבוי הטבעי של תושביה הערביים תואם יותר לקצב הריבוי הפלשתיני להבדיל מקמב הריבוי הערבי-ישראלי אשר נמדד באחוזים פחותים ממנו בהרבה.
בהיעדרה של תוכנית מדינית המתנתקת מהשכונות הפלשתיניות של ירושלים, לא רק שהתהליך הדמוגרפי הקיים לא נבלם על-ידי הקמת גדר ההפרדה בתחומי העיר אלא אף מואץ. עוד מסתבר כי אלפי פלשתינים מהרשות שלא התגוררו במזרח ירושלים מזה שנים, חוזרים אליה עם משפחותיהם על-מנת לקבל את הזכאות לתושבות קבע ישראלית הנגזרת ממנה הטבות סוציאליות המשדרגות את חייהן לעומת החיים תחת הרשות הפלשתינית.
בשנת 1967 ביום בו סופחה מזרח ירושלים לישראל, נקבע בחוק כי 68,000 הערבים שחיו בה (כיום יותר מרבע מיליון) יקבלו מעמד של תושבים. מעמד זה מעניק מלבד זכאות לקצבאות הביטוח הלאומי, גם זכאות כניסה ויציאה חופשית לישראל וממנה, ביטוח רפואי וחוקי שוק העבודה הישראלי חלים גם עליהם.
ברור לישראל ומדינות העולם המערבי, שהסדר מדיני יכלול מבחינת השיקולים הדמוגרפיים את סיפוחה של מזרח ירושלים ברובה למדינה הפלשתינית אם תקום כזאת. לכן, כל הסכם ביניים שתנהל ישראל במסגרת מדינית בין אם ישירה או עקיפה עם הפלשתינים, צריך להתמקד בראש ובראשונה בסיפוחם המיידי של תושבי השכונות הפלשתיניות במזרח ירושלים לרשות הפלשתינית ותחת אחריות ביטחונית ישראלית. הדבר יוכל להביא לכך שאלו שלא יהיו מעוניינים להזדהות עם הצד הישראלי בהסכם, יעברו מחוסר ברירה לחיות תחת שלטון הרשות, ואילו המתנגדים לטרור שירצו לחיות בשקט תחת שלטון ישראלי יעקרו עוד לפני החלת ההסכם ליישובים אחרים עם אוכלוסייה ערבית או יהודית בישראל.
הישג מדיני מבחינת הקהילה הבינלאומית לא תתעורר התנגדות משום שהדבר מקובל כדבר המקדם את חזון שתי המדינות. הרשות הפלשתינית אולי לא תתלהב מהרעיון, מכיוון שעניין זה עלול למנוע את הפיכתה העתידית של ישראל למדינה דו לאומית המשאירה סיכוי פתוח לרוב ערבי-פלשתיני, אך תיאלץ להסכים עם כך כהישג מדיני הקשור לתורת השלבים של האמנה הפלשתינית.
התהליך הדמוגרפי והטרור הפלשתיני בעיר יוכו קשות במקרה של הסכם מדיני שכזה המספח את מזרח ירושלים ברובה לרשות תחת אחריות ביטחונית ישראלית.
הכניסה החופשית לישראל בכלל ולירושלים המערבית בפרט תנוטרל, ישראל תחסוך כספים רבים שיועדו לאוכלוסייה שחלקה עויינת לה וברובה מתנגדת לקיומו של הממסד הציוני. כך הרוב היהודי של ירושלים ישמר, תחושת הביטחון תתגבר ואף אזרח ישראלי לא יעקר מביתו. יתרה מזו, המהלך אף יוכל להביא לכדי הכרה רשמית של הקהילה הבינלאומית בחוק היסוד- ירושלים בירת ישראל, ולחזרת שגרירויות רבות שעברו בעבר לתל אביב בחזרה לירושלים עוד לפני שבכלל גובש הסכם מדיני סופי לסכסוך מול הפלשתינים. כך, ירושלים תהפוך למעשה כמודל לפתרון איום המדינה הדו לאומית כולו.
