שלושים ושבע שנים תמימות היה "ידיעות" אחרונות" לביתי השני. בשבילי הוא היה בית חם ולבבי, מרפד ומגן במלוא מובן המלה. חשתי בו ביטחון של ממש ושלווה אמיתית ללא עוררין. זה היה בשנים שעדיין כיכב כ
עיתון המדינה, ללא תחרות או איום רציני.
אז נכון שהיו סערות פה ושם מסביבו, אך בכולן נמצא המוצא מן הסבך.
מעריב, למשל, שנשף לא אחת בעורפו מבחוץ - מצא את עצמו מובס על-ידיו; והייתה, בנוסף, היערכות מבפנים, של מאבק מתבקש בין הרוח לחומר, שניטש בין קבוצת העורך
דב יודקובסקי לקבוצתו של המו"ל נח מוזס..
בשני המקרים, למרבה המזל, נמצא פתרון של "מודוס-ויוונדי": דו-קיום הכרחי, שהחזיק מעמד במשך שנים ארוכות. בעוד דב מעניק נשמה לעיתון - נח נתן לו גיבוי כלכלי, ו"ידיעות" רק שיגשג ופרח מדי יום.
הפרת הכללים
עם הופעתו של
ישראל היום, לפני כעשור, השתנתה התמונה וחוללה מהפך בעיתונות הכתובה. הפצתו של החינמון-ביביתון שמה קץ לאידיליה, שהייתה עד אז נחלת
ידיעות אחרונות, והפרה את כל היסודות והכללים שעליהם הייתה מושתתת ובנויה עד אז העיתונות הישראלית.
מן הפריצה הבלתי-הוגנת הזאת לעולם התקשורת הישראלי נפגע לא רק ידיעות אחרונות.יותר ממנו נפגע מעריב, שנאלץ לסיים את דרכו כיומון; נפגע גם
הארץ, שתקופה ארוכה לא בחל לשתף פעולה עם החינמון, וכשזה האחרון מצא את הזמן והדרך לבעוט בו - נטש אותו לאנחות.
בשורה התחתונה ראוי לציין שבמערכה הניטשת בימים אלה על הון-שלטון-עיתון בין ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, לבין מו"ל "ידיעות", נוני מוזס, מוצאים השניים את עצמם כבולים בעבותות של ברזל. שני היריבים המרים, שניהלו מלחמת-חורמה זה בזה מתחילת העשור, עלולים בסופו של דבר ליפול יחדיו לתהום, כשהם לפותים וחבוקים יחדיו.
לא לסימביוזה כזאת התפללנו.
