רעידת האדמה שהתחוללה בתקשורת ובפוליטיקה, בעקבות חשיפת "העסקה" שניהלו ראש הממשלה נתניהו ו
ארנון מוזס, הבעלים והמו"ל של
ידיעות אחרונות, חשפו לעיני הציבור את החצר האחורית האפלה של התקשורת. לפרשת "ביבי - נוני" יש כותרת נוספת. "הון. שלטון.
עיתון - קלון"! התקשורת במוקד הביקורת!
התגובות והויכוח שהתחוללו בציבור, בעקבות גילוי השערורייה העלו לראש סדר היום הציבורי והתקשורתי שורה של תופעות פסולות.
בעקבות הפרשה הציבור גילה את הצביעות ואובדן הערכים והאתיקה אצל חלק מהעיתונאים. חוסר האמון והשנאה כלפי התקשורת המוטה והלא מאוזנת, גבר ביתר שאת, בעקבות גילויי האמת על "שיטת העבודה" שהייתה נהוגה בעיתון של מוזס. אמינות התקשורת ירדה לשפל. אפילו
מועצת העיתונות איבדה את סמכותה והשפעתה על חלק מהעיתונאים.
הפרשה גרמה לחיסול חשבונות אישיים ומקצועיים בין עשרות עיתונאים בשידורים חיים בטלוויזיה, שגרמו לזיהום של המקצוע היוקרתי ולאובדן אמינותו בעיני הציבור. ההאשמות והביקורות שהעלו העיתונאים האלה בוויכוחים ביניהם, גילו לציבור את "שיטות העבודה" הפסולות שנהגו בהן חלק מהעיתונאים: כמה דוגמאות:
כלב השמירה תחת האליבי "שיקולי עריכה", ניהלו חלק מהם מניפולציות לטובת אינטרסים כלכליים. תחת האליבי "זכות הציבור לדעת", ניפחו או העלימו ידיעות משיקולים פוליטיים וכלכליים. מפת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים בתקשורת מוסתרת תחת הסיסמה שהעיתונות כלב השמירה של הדמוקרטיה.
העיתונאים לוחמים בעד
חופש הביטוי, אבל עוסקים גם בחופש הביזוי. העיתונאים נאבקים למען חופש הדווח, אבל עוסקים גם בחופש הכיסוח. העיתונאים מעצבים את דעת הקהל, אבל גם הורסים אותה. העיתונאים מתגאים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל גם נושכים אותה.
אחד הגילויים שחשפה הפרשה של "ביבי - נוני" גילתה לציבור שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים אישיים, ארגוניים, מקצועיים, אידיאולוגים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית.
כלפי חוץ העיתונאים מנסים ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האמנם? מסכות האליבי נחשפו כבר! מסתבר כי בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על-רקע פערי שכר בלתי ניסבלים, ומלחמות שנאה אישיות על-רקע חשבונות יוקרה והשפעה. העיתונאים תובעים מהממשלה שקיפות ו"צדק חברתי", ואולם בתוכם אין שקיפות ואין צדק חברתי.
כתיבה מתנשאת כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם שיכורי הכוח. הם קובעים מיהו המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא וענין. כל מינוי אישי, שינוי ארגוני או רפורמה ממשלתית שלא לרוחם הופכים ל"סכנה לדמוקרטיה", ל"דגל שחור", ל"פשיזם". בגלל כתיבה מתנשאת ויהירה שכזו הציבור לא אוהב עיתונות שכזו.
הסתבר שעיתון ידיעות אחרונות הוא בראש ובראשונה כלי שרת בידי אדם שהצליח במשך שנים רבות להמליך מלכים ולהכתיר מיוחסים ששרתו אותו, ולהפיל יריבים שהפריעו לו. הוא הצליח במידה רבה לעלף את המערכת הפוליטית שחלקה השתעבדה לאינטרבים שלו ושל עיתונו. הייתה לו רשימת פוליטיקאים "מועדפים" שקיבלו "פינוקים" בדמות כותרות וכתבות חיוביות. ברשימת "המועדפים" היו אריק שרון,
חיים רמון,
אהוד אולמרט,
ציפי לבני,
גבי אשכנזי ו
אביגדור ליברמן,
נפתלי בנט,
איילת שקד, ו
גדעון סער.
יאיר לפיד - הדוגמה הבולטת ביותר בשיטת המועדפים או הפסולים התגלתה ביוזמה לחקיקת החוק נגד
ישראל היום. אותם חברי הכנסת שיזמו את החוק עשו זאת בידיעה שיתוגמלו בידיעות אחרונות בכיסוי עיתונאי חיובי כולל "פינוקים" מיוחדים בעיתון.
פרשת "ביבי - נוני" חשפה את היריבות והשנאה האישית והמקצועית בין חלק מעיתונאי ידיעות אחרונות (
נחום ברנע ו
סימה קדמון) לבין חלק מעיתונאי
הארץ שעבדו בעבר בידיעות (
אורי משגב ו
גידי וייץ) ובין שני עיתונאים וותיקים לשעבר שעבדו בידיעות. האחד הוא כיום חבר כנסת,
מיקי רוזנטל. השני מוטי גילת עובד כיום בישראל היום. אלה שפרשו מידיעות מאשימים את ארנון מוזס המו"ל שהוא התערב אישית בתחקירים וניסה לגנוז חלק מהם לטובת אנשי שררה וממון. עובדה זו הייתה ידיעה לרבים מהעיתונאים שרובם שמרו על קשר שתיקה, עד ששחיתות תקשורתית זו נחשפה בפומבי רק עכשיו.
מעורבות ישירה הסתבר שלפרשת "ביבי-ונוני" היו גם כמה "דברים חיוביים": התברר שהפרשה לא הפכה לעוד נושא שבמחלוקת השגרתית בין ימין לשמאל, אלא הפכה למאבק על כסף וכוח בין שני האנשים החזקים בפוליטיקה ובתקשורת, שסחרו בסחורה שלא בשליטתם. האחד (מוזס) הבטיח לפוליטיקאי (נתניהו) את המשך השלטון, השני (ביבי) הבטיח למו"ל התקשורת (מוזס) לגמד את כוחו של המתחרה שלו (ישראל היום). שלטון תמורת עיתון זה ביזיון.
יתכן שהתנפץ החלום של חלק מהעיתונאים להיות "מפלגת התקשורת", שמשמעות להות כוח פוליטי אלטרנטיבי לפוליטיקאים. חלום שממומש באופן חלקי בכך שהתקשורת בכלל ועיתון ידיעות אחרונות בפרט, השתכנעו שהם "הרשות הרביעית" בדמוקרטיה שגוברת על הרשות המחוקקת והשופטת על-פי נוסחת מונטסקיה.
גם כמה מהפוליטיקאים שיש להם מעורבות ישירה או עקיפה בפרשה מצויים בתדהמה ובבלבול למה שקרה. הם אינם יודעים כיצד לנהוג. ואולם ברור שהם ינהגו בזהירות רבה יותר.
נחום ברנע, בכיר עיתונאי ידיעות אחרונות, פירסם מאמר תגובה של סנגוריה "מקצועית" על העיתון שבו הוא גילה את "הנוסחה המנצחת" שלדעתו היא הקובעת: "העיתון נתון במאבק קיומי, מול אויבים מבחוץ או מבפנים. באויבים חייבים להלחם. לידידים חייבים לעזור".
עכשיו הכל ברור! מי הם האויבים ומי הם הידידים של ארנון מוזס ושל ידיעות אחרונות!
להערכתי ולצערי השחיתות העיתונאית לא עומדת להיעלם, למרות כל מה שקרה, כל עוד לא יחול שינוי בתקשורת המסחרית
