מאיגרא רמה לבירא עמיקתא

ביום א' (15.2.17), ראה כל עם ישראל את נוני מוזס פוסע, בפנים עגומות (אחרי 8 שעות חקירה), מחדר החקירות ביחידה 433. הבעת פניו, אמרה הכל. נוני מוזס. ה-סיפור, בהא הידיעה, של איל עיתונות, כול יכול. ובקיצור: מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. בלהט הוויכוח, בלהט הדיון סביב הקלטת הלוהטת, נשכח במעט לחלוטין, כיצד הלך מוזס לניסיון להסכם עם נתניהו, סוג של 'שמור לי ואשמור לך', בידיים לא נקיות, אחרי מהלך שהיה אמור ללכוד חברי כנסת ברשת קורי הדבש, שהוא הציע או עמד להציע להם: רשת קורי פרסום שניטוו, בנדיבות, סביבם. הפוליטיקאים נפלו בפח. מי יכל לסרב? מוזס הלך למאבק הזה בידיים עמוסות בנשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי למכביר. הרי ידיו חובקות אימפריה: נמנה רק את חלקה: רשת מקומונים ענפה, הפרוסה בכל רחבי ישראל (הגם בה פגע ישראל היום?), שבועון שידוע בברנז'ה כבור שומן. קוראים לו "לאשה". הוצאת ספרים מצליחה, ולא נזכיר כאן את הכול. מולו עמד נתניהו עם... קלטת אחת... סוג של קלע ברוגטקה המצחיקה הזאת. בדרך פלא עשה "הנשק" הזה את העבודה, בעיקר בכך שאילץ את המשטרה לפעול (למרות אי-רצונה), באופן שוויוני, ולהימנע מחריצת דינו מראש של נתניהו, כפי שלחצו ודרשו כמה מצרחני (קיבינימט) השמאל שזה מקצועם. במהלך הדיון הסוער בלטה הנטייה לגזור דין שווה בין נתניהו למוזס... נדחקו לחלוטין העובדות שלא היו נוחות למוזס. נדחקה לחלוטין העובדה כי בתהליך העכור הזה, יש מציע השלמונים (מוזס), ויש מי שלו הוצעו השלמונים. האיש שלא קיבל את הצעת השוחד, ולא פעל על פיה - נתניהו. ברקע כבר מופעלת התקשורת העויינת לרה"מ, ארטילריה כבדה, כאמנון אברמוביץ, סימה קדמון, נחום ברנע, ועתונאים בכירים אחרים בידיעות אחרונות, שעשתה שוב הכל, כדי לפרגן למוזס: נשכחו המקומות (הרבים) בהם חולק עתונו, שלו, ידיעות אחרונות, חינם אין כסף. נשכחו לחלוטין המקומונים, מקור לכסף רב, שחולקו חינם במאות אלפיהם, במשך עשרות שנים, בכל רחבי הארץ. מקומונים אלה, שברו ושוברים מטה לחמם של הרבה מאוד עתונים מקומיים עצמאיים. הם חולקו כמקדם מכירות חינמוני לידיעות אחרונות. ואין פוצה פה ומצפצף. מקומונים אלו היו סיבה מרכזית למחיקתו של כל מתחרה אחר ולשליטתו הבלעדית של מוזס בשוק הפרינט הישראלי, עד להופעתו של ישראל היום. לאן פני הדברים מכאן? אינני רואה מסלול כלשהו, המזומן ליועץ המשפטי, שבעזרתו יוכל להמנע מלהעמיד לדין את נוני מוזס. השלמונים, שהציע בקולו הצלול והברור לנתניהו ("אפעל כדי שתהיה רה"מ כמה זמן שתרצה"), חקוקים וצרובים בזכרוננו, ואינם ניתנים שוב למחיקה. טוב יעשה האיש אם ימצא דרך, בטרם משפט, להעביר את הקונגלומרט, שהוא עומד בראשו, לנאמנים שימשיכו לנהלו. אולי מהלך כזה יעמוד לזכותו ביום הדין, כאשר יוכל לטעון להגנתו כי הוא עומד בפני המותב בידיים נקיות.

היועץ המשפטי: חתירה לצדק?

החתירה האולטימטיבית כביכול לצדק, בה מתפאר היועמ"ש, לא קיימת. חקירת נתניהו, בנפרד מהיותה אבסורדית וזועקת את העוול שבעצם מהותה, מרגיזה ומקוממת, שכן בו בזמן, היא מציגה העדר כל חקירה, פסיביות מוחלטת, לגבי שלושה פוליטיקאים מרכזיים אחרים, שמעון פרס, ציפי לבני ואהוד ברק. הפסיביות הזו גוזרת גם העדר מוחלט של שקיפות לגביהם. בכל הנוגע לפרס ז"ל. התחמקות שיטתית של התקשורת מכל נגיעה בענייניו, הן במרכז פרס לשלום והן בבית הנשיא דאז, ובמיוחד בשנתו האחרונה, בולטת מאד, במיוחד על-רקע החקירה האין סופית והנבירה בחייהם של הזוג נתניהו. מציאות זו מצביעה על כישלון עמוק מאד, גם של התקשורת וגם של אופן תפקודה. היכן זכות הציבור לדעת? והיכן כל גופי הביקורת? כולם הפכו לחותמת גומי בידיו של פרס? אפילו פקידי האוצר, שנדרשו להקצות עוד ועוד כסף, אם לחגיגות יום הולדתו (12 מלש"ח), אם למסעותיו האינסופיים ברחבי תבל, כאשר פמליה שלמה מדדה בעקבותיו, במיוחד לארה"ב, ואם, במיוחד, לקפיצה המוזרה בתקציב בית הנשיא בשנה האחרונה לכהונתו... (62 מלש"ח - אחרי המבול??), כל אלה נאלמו ונעלמו. פרס גם אילץ, באיומים, את נתניהו להימנע ממהלכי חקיקה מסוימים. במיוחד בכל הקשור למימון עמותות זרות הקשורות בארגוני שמאל ו"זכויות" אדם. על כך עוד ידובר. בינתיים כותשת התקשורת את בשרו של נתניהו על... סיגרים. גם באשר ללבני, שלטת השתיקה הכפויה. במיוחד שותקת לבני עצמה, הזכה מכל... קיימים שני סכומים גדולים שאין לגביהם הסברים. האחד קשור בדילוגיה ממפלגה למפלגה - "רק" 34 מלש"ח, אותם הותירה כחוב במפלגת האם שלה, התנועה, והשני 1.8 מלש"ח, שהעביר לידיה פורז, לא ברור על מה ולמה. לבני מסרבת להסביר. ידוע לפחות על מקרה אחד שבו איימה על כתב ידוע, באחד הפנלים אליהם זומנה, באומרה כי אם תשאל ע"ד סכומים אלה, "אני קמה והולכת"... על עניינו של ברק, לא נכביר מילים. אולמרט מזכיר אותו במפורש, בהקלטה של שולה זקן. ככל הידוע עכשיו, גם בדיקה לא נעשתה. הזוהי 'החתירה האולטימטיבית לצדק', בה מתפאר היועמ"ש? אבל... רגע... זה בכלל מעניין את הציבור? בואו ונחזור לנתניהו...