ב
מפלגת העבודה דבקה זה מכבר סטיגמה, הרודפת אחריה ממש כמו צל, המסרב משום מה לעוזבה לנפשה. היא מכונה בפי כל "מפלגה אבודה", בלי בדל של סיכוי לשיפור מצבה. כך או אחרת, ברור למדי שהיא מחפשת מנהיג בנרות, שיושיע אותה מכל צרותיה, אך כזה היא עדיין איננה מוצאת.
חרף הבחירות הפנימיות הקרבות והולכות, היא מתקשה ביותר להחליט על מי שראוי לעמוד בראשה. מנהיגותו הפורמלית של ח"כ בוז' הרצוג, המבקש משום מה להיבחר מחדש, ניצבת בפני סימן-שאלה. די גדול. על-פי התמונה המצטיירת כעת - אין שמץ סיכוי שאכן ייבחר.
אין זה עוד סוד שמרבית סיעתו איננה רווה כל נחת ממנו ושפניה מופנות למנהיג חלופי. גם כוונותיה של
שלי יחימוביץ', שעמדה בעבר בראש-מפלגתה, לוטות בערפל, לפחות בינתיים, והיא טרם החליטה אם תתמודד. כך או אחרת, סיכויי בחירתה גדולים בהרבה מאלה של בוז'י.
איזו הידרדרות עם זאת מתברכת מפלגת העבודה באינפלציה של מועמדים להנהיג. ברשימה מצויים ותיקים ו"ירוקים", בכללם
עמיר פרץ, הזוכה לתמיכה רחבה למדי, אף שהוא כבר הספיק לחבוש ספסלי מפלגה יריבה. וישנם גם
אראל מרגלית ועמר בר-לב, שהרייטינג שלהם אינו במרומים. בין השמות החדשים מוזכרים, בין היתר,
אבי גבאי, שזה מקורב נטש את "כולנו", ויחד עימו גם ריצרד פרס, ממועצת בית שמש, שנותר בציבור כבלתי מוכר.
מכל מקום, לא ניתן לומר שבמצבה הנוכחי של מפלגת העבודה היא אכן מוחמאת על-ידי סקרי דעת הקהל. יתר על כן: אילו היו הבחירות נערכות בינתיים - הם היו ממקמים אותה בין המקום הרביעי לחמישי בלבד. איזו הידרדרות - אם לא מפלה. כבר אמרנו "המפלגה האבודה"?
