בשבוע שעבר נפל דבר בישראל. יש רגעים שבהם אני מרגיש -שהמדינה כבר לא עומדת לצדי. לא עומדת מאחוריי ולא מלפניי, ואין מי שעומד בכלל. אני מתכוון לחוק השקיות שנכנס לתוקפו בשבוע שעבר. החוק הזה התחיל ממה שזכור לי, עוד בתקופתו של
עמיר פרץ כשר להגנת הסביבה. פעם עוד עסקו באיכות הסביבה, היום השר ואנשי משרדו, באים להגן על הסביבה. זה היה אחרי מלחמת לבנון השנייה. השר פרץ הבין את עצמו, ופרש מתפקידו כשר הביטחון, חבר ל
ציפי לבני ול
מפלגת התנועה ובשנת 2013 מונה לשר להגנת הסביבה, והגיע לעסוק בדברים לא פחות חשובים. כבר אז החלו להישמע קולות על מפגעים סביבתיים שיוצרים השקיות. צבים בים לא הבינו שאלו לא מדוזות וארגוני הסביבה לקחו יוזמה לנקות לנו את הים והסביבה משקיות מעופפות.
מפלגת התנועה של לבני לא החזיקה הרבה זמן מעמד, והיא פרשה מהממשלה בסוף 2014 וחברה למפלגת העבודה. חוק השקיות של פרץ דעך לשמחתי, ובעקבות חילופי ממשלות ועלייתו המחודשת של נתניהו (בפעם המי יודע כמה) לשלטון, נגנז החוק המדובר ואני נשמתי לרווחה.
אם להודות על האמת, אם יש משהו שלא חסר לי בבית הוריי מאז ומתמיד היו השקיות. מכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים. ואני כשהקמתי בית משלי, יחד עם שותפות גדולה של הבנק שלי, ומתוך הרגל שבדבר, התחלתי להעמיד לי מורשת משלי. שקיות גדולות, כאלו שקיבלנו בהם מתנות של שילב, וגדולות פחות כמו אלו של רשתות הבגדים, קופלו אחר כבוד לתוך שקית אחת גדולה והושמו בבוידם לימים קשים. מאידך שקיות של סופר הוכנסו למתקן מיוחד המיועד לכך, ואיתם עשיתי הכל. אלו היו שקיות שאותם תליתי על ידית במטבח ושמשו אותי לאשפה. כמו חמישים אחוז לפחות מהאוכלוסייה שמשתמשים בשקיות אלו לאשפה. אז עוד חשבתי לעצמי- מה האינטרס של אנשים לקנות גלילי שקיות אשפה?
אלה היו שקיות לפחים הקטנים. אלו היו שקיות לירקות העליים במקרר, למוצרים שצריך לסגור ולבגדים בתיק הנסיעות. הם ליוו אותי תמיד. ומתוך שהברכה שורה רק בדבר הסמוי מהעין ככל שדחפתי יותר שקיות מתחת לכיור שלי במטבח גיליתי שהם רק מתרבות. אז יצרתי להם עוד מקומות מגורים. שקיות משומשות נדחקו לפינה בין המקרר לקיר, ושקיות חדשות צורפו לשקיות
הגדולות שבבוידם. שקיות לשימוש מידי הונחו בעגלת הירקות ותמיד היה לי מחסן נוסף בבגאז' של האוטו. מי יודע, אם פתאום יהיה לי פנצ'ר תמיד זה טוב שתהיה לי שקית בסביבה.
בתור מי שהיה ממונה על נושא הקניות לבית, הייתי דואג שבסיומה של כל קנייה, תמיד יישארו אצלי גם כמה שקיות ספייר, מי יודע מתי נצטרך? ואז הפעילו עלינו את הפצצה הזו. הסוף לחגיגת השקיות בשיטת חופשי חופשי. זה התחיל בשקיות מנייר שקשתות הביגוד התחילו לחלק לנו ומנעו כל אפשרות להובלת פסולת רטובה ובכלל בשקיות האלו. המאבק הסלים ובחודשים האחרונים שמתי לב שרשתות המזון התחילו להכין עצמם לגזרה הזו, והשקיות שלהם התחילו להיות קטנות יותר, חלשות יותר ובעיקר עם המון חורים. כך, אגב עבודה במטבח גליתי שהרגל שלי זוכה להשקיה מהשקית שמעליה וגם כשעטפתי אותה בעוד שקית זה לא עזר.
המצוקה התחילה להתגבר כשאחרוני המצבורים התחילו להסתיים והתחלתי לשלוף מתוך מאגרי החרום שלי, את שקיות השילב שיועדו לימים אחרים. התחלתי לחפש שקיות באוטו כמו שמחפשים מטבעות שנפלו בין המושבים. גם השקיות שיועדו למעברי דירה או משהו דומה גויסו למשימה. ואז בלי הרבה הכנות ובלי הרבה בלבולים, ביום אחד עם תחיל השנה האזרחית, התחילו לחייב אותי על השקיות הללו. עשר אגורת שלמות. העניין הוא שאין לי קניה בסופר שהיא קטנה ממאתיים שקלים לפחות. כך שבחשבון סביר, בקניה כזו עשר שקיות בערך שקל אחד זה לא משהן נורא. מה גם שהשקיות החדשות הפכו להיות מושקעות יותר. שוב אני יכול להשתמש בהם כשקיות אשפה, או הובלת חומרים מסוכנים אחרים.
מצד שני, בתור ישראלי שלא מוכן לשלם חמישה שקלים לעגלה שחוזרים אליו באופן בטוח בסוף הקנייה, איך משלמים על שקיות אם אפשר לחסוך?
כך אני ועוד ישראלים רבים מעדיפים לעשות את מיטב הקומבינות ובלבד שמישהו יעבוד עלינו. התחלתי לאכסן תיקים שונים ומשונים במקומות לא שגרתיים כהכנה לעת צרה, את החלב ומוצריו אני מאפסן בשקיות של עמדת הירקות שם הן עוד בחינם ולאחרונה שקלתי להזמין מהאינטרנט. מעניין איך הן יסתדרו עם החוק החדש. אני כבר שומע קולות לביטול החוק מצד מומחים שונים ויש לי את ההרגשה שאני עוד יחזור לימים הטובים של שקית לכל ילד. בינתיים אני משלם. עד הגעתו של השר הבא. 