למי ששכח הריני להזכיר כי ישראל היא מדינה קטנה במזרח התיכון שבמקום לקבוע את קיומה בתורת ה' הרי שהיא קבעה את קיומה בזכות מעצמת על ששמה ארה"ב. את הסגידה לארה"ב קבע
דוד בן-גוריון - ראש ה
ממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא עשה זאת גם על חשבון הכרת הטוב שהייתה צריכה להיות לו למעצמת על אחרת, לברית המועצות לשעבר. גם ההשקפה היהודית הטהורה מורה לעם היהודי לא למרוד באומות העולם, ובמיוחד לא לעשות כך כנגד המעצמה מספר אחת בעולם, עד בוא גואל צדק בע"ה. כך גם נהג רבי יוחנן בן זכאי, שאלמלא מעשיו - לפייס את רומי כנגד מעללי הסיקריקים, מי יודע אם היינו עוד קיימים. אבל מאז השמונה שנים האחרונות מסתבר שהגאווה הציונית - מימין ומשמאל גם יחד, שכחה את מה שההשקפה היהודית מצווה ואת מה שאף המנהיגים הציונים קבעו, ובראשם דוד בן-גוריון. במקום להמשיך בקו של אי-התגרות בגדולת האומות בדורנו הרי שלא רק שההתגרות החלה לנסוק אלא שהמדינה הקטנה מהמזרח התיכון, הממומנת ע"י ארה"ב, החלה גם להתערב בנעשה בתוך מעצמת העל, כאילו ישראל היא המעצמה ואילו ארה"ב היא מדינת הבת!
בטוחני שבמשך למעלה משישים שנה היו לישראל אי-אלה טענות נגד ארה"ב למרות ה"ידידות הנפלאה" ששידרו השתיים, כלפי חוץ. אבל אפילו מנהיג לוחם כמו
אריאל שרון לא העז לצאת נגד ארה"ב באופן גורף, ובוודאי שלא נגד נשיאה. המקסימום ששרון עשה היה לתבוע עיתון אמריקני מוביל שכתב נגדו, אבל לקשר בין העיתון להנהגה האמריקנית הוא לא העז. מנגד, הרי שרק גורמי שמאל רדיקליים ביותר וקומוניסטים ישראלים העזו לצאת נגד ארה"ב בביקורת שמאלית. רוב השמאל המרכזי ידע לא למתוח את החוט יותר מדי עם מי שגם הוא הבין שזו מעצמת העל שבחסותה הוא פועל, אף אם ההשקפות הן שונות. אבל עידן
ברק אובמה - ובמיוחד עידן
דונלד טראמפ, הביא עימו כרסום אדיר בעניין הזה, בישראל. הזבוב הישראלי מדמה לעצמו - מימין ומשמאל, כי כוחו שווה לפיל האמריקני.
ביקורת הרסנית כבר בקדנציה הראשונה של ברק אובמה החלו אנשי הימין בישראל לרגום אותו בגסות של ביקורת שלילית והרסנית. היותו של אובמה נשיא שחור הביאה זאת עד כדי גזענות, וגם היהדות האמריקנית החלה להפריע לו בנאומיו. השאלה מה יהיה אח"כ - מבחינת האנטישמיות, פשוט נשכחה מחמומי המוח הללו, ויתכן שחלקם אף היו שמחים אם האנטישמיות הייתה גואה בארה"ב, עד כדי עידוד ה"עלייה" לישראל. לקראת הקדנציה השנייה של אובמה כבר העמיד נתניהו את עצמו בראש המתערבים בפוליטיקה האמריקנית ותמך במועמד הרפובליקני בגלוי, דבר שלא העז שום ראש ממשלה ישראלי לעשות בעבר. מסתמא שהייתה כאן תעוזה בלתי אחראית של נתניהו - שגם הפסיד בקרב, ויתכן שבעצם נתניהו (להבדיל משאר ראשי הממשלה בישראל) חש את עצמו יותר אמריקני מישראלי, כדי להתערב במדינת האם שלו. אבל עם התקרב עידן סיום הקדנציה של אובמה החל גם השמאל - ובראשו התקשורת הישראלית שרובה שמאלית, לחבוט לכיוון השני, נגד דונלד טראמפ.
ככל שהתקרבו הבחירות כך גם התפצל המחנה הישראלי בתמיכתו הבוטה באחד מהצדדים. הימין הישראלי תמך ללא סייג בטראמפ ו"על הדרך" הכפיש את אובמה היוצא לא מעט משום גזענות, וכך גם ידעו אנשי הימין לסנוט בגברת קלינטון, המועמדת של אובמה. מנגד, הרי שארגוני נשים ושמאל ישראלים החלו לצאת בגלוי נגד טראמפ, ובמיוחד יצאו נגד התבטאויותיו כפי נשים, אך גם כנגד מדיניותו במזה"ת ואהדתו לדת ישראל. סיום הבחירות לא הביא שום רגיעה במלחמה הזו. להפך, הימין והדתיים בישראל יוצאים מגדרם ורואים בו את ה"משיח" ואילו השמאל - ואפילו המרכז הישראלי, חולמים בקול רם על נפילתו וחובטים בו כאילו היה זה ח"כ
אורן חזן מהליכוד. עם ההשקפות הללו ועם המדיניות הפרועה הזו הרי שלא רק שנעודד את האנטישמיות בארה"ב אלא שלבסוף תימאס על ארה"ב, זו של טראמפ וגם זו של אובמה - קלינטון, כל ה"חוצפה הישראלית", עד שיחדיו הם יתאחדו לנגח את ההתערבות של הזבוב הישראלי בהחלטות הפיל האמריקני, וגם קיני הזבובים היהודים בארה"ב עלולים לסבול בחומרה מכך.
הגיוני שצד ישראלי, זה או אחר, יהיה יותר או פחות מרוצה מעמדת ארה"ב אך התגובות צריכות להיות מרוסנות. מחד-גיסא יש לשנן כי כ"גודל הציפיות כך גודל האכזבות" (ולתזכורת אזכיר את פרשת יחסי הימין ואריאל שרון למשל...) ולהירגע מלתופף על תופי ה"טם - טם" כשטראמפ עובר ואח"כ לשרוק בוז סוחף ולקרא אנטישמי לאובמה, ומאידך-גיסא, על השמאל להשלים כי בארה"ב נבחר טראמפ ולא לבזותו, גם אם עדיין יש כנדו אופוזיציה בארה"ב. על השמאל גם להבין כי מסוכן מדי לנהוג בבוז ולא לקבל את תוצאות הבחירות בארה"ב, כפי שהשמאל עושה זאת בישראלי לימין ולנתניהו. טראמפ איננו נתניהו ואילו ארה"ב היא מעצמת על ולא מפלגת הליכוד.
ההתגרות באומות העולם וההתנהגות האימפולסיבית נגד מעצמת על מעולם לא הועילה לעם ישראל - שתפקידו רוחני ולא גשמי, ומימי המלכים יאשיהו וצדקיהו בבית ראשון דרך מעללי המרד הגדול בבית שני ועד ל"ליל הבדולח" הרי שעמינו שילם בעצמאותו ובמיוחד בדמו על עניין ההתגרות הזו, שבשמה היהודי היא נקרת "לא תעמוד על דם רעך".
