"דיקטטורה פוסט-דמוקרטית" מתחוללת בדמוקרטיה כגורמים חזקים, כתקשורת והמע' המשפטית,
שאינם נבחרים ע"י הריבון, הופכים להיות השליטים בפועל על הממשל הציבורי הנבחר, קובעים את הרכבו ומכתיבים את התנהלותו. "דיקטטורה פוסט-דמוקרטית" היא המציאות השכיחה המתהווה בדמוקרטיות הוותיקות, כאשר שתי אושיות של הדמוקרטיה הקלאסית, התקשורת ומערכת המשפט,
מפתחות או מסדירות בינן לבין עצמן יחסי-עוצמה, שתוצאתן היא שליטה בהוויה השלטונית תוך נטרול הריבון. מציאות זו על פניה היא אוקסימורון לוגי, אבל כפי שנראה גם מבטאת התפתחות בפועל של מציאות מטרידה במרבית הדמוקרטיות הוותיקות ד'היום. אופן התפתחותה ודרכי פעולתה השוטפות של "דיקטטורה פוסט-דמוקרטית" עשויות להיות שונות בפרטים כאלה ואחרים, אולם ביסוד הדברים זו אותה תופעה: שני גורמים חזקים בדמוקרטיה הקלאסית,
שעניינם שמירה על הדמוקרטיה ושאינם נבחרים ע"י הריבון (העם), הופכים להיות השליטים בפועל על הממשל הציבורי הנבחר, קובעים את הרכבו ומכתיבים את התנהלותו. אוקסימורון זה מבטא אנומליה נוספת: שני הגורמים הנ"ל נשלטים ע"י קבוצות אליטה קטנות, שמקיימות את השפעתן באמצעות כוח כלכלי או פסדה משפטית. הכוח הכלכלי הוא מנגנון השליטה העסקית על התקשורת, ותאוריית "הכל שפיט" היא הבסיס הנורמטיבי עליו מושתתת השליטה המשפטית. מכוח תאוריה זו, קובעת ההירארכיה העליונה של מערכת המשפט - בית המשפט העליון - בעצמה, את תחומי סמכותה ואת קריטריוני ההפעלה של סמכות "נגזלת" זו. באופן זה, התקשורת, כאושיה דמוקרטית בסיסית, מוגנת ע"י מערכת המשפט תחת הכותרות: "
חופש הביטוי" "וזכות הציבור לדעת", ומערכת המשפט מוגנת על-ידי "חופש ההשתלחות" של התקשורת בכל מה שזז בניגוד לדעתה "האוביקטיבית". במציאות שמתפתחת כתוצאה מהשילוב המתואר לעיל, ניצבים הציבור ונציגיו הנבחרים בפני
קרטל שלטוני שאין להם כלים להתמודד מולו, זולת
שבירת כלי ההגנה שהמציא הקרטל לצרכי "הגנתו העצמית", באמצעות חקיקה מתאימה.
אילו הוכיח לי מישהו שהדיקטטורה הפוסט-דמוקרטית מבטאת "סוף מעשה במחשבה תחילה", הייתי אומר שזו רעידת-אדמה ערכית מן הסוג החמור ביותר. אבל גם אם מדובר בהשתלשלות עניינים לא מתוכננת, שחוללה "הברירה הטבעית" של האבולוציה החברתית, התופעה גרועה, הרסנית ומחייבת טיפול שורש. גם אם ההתפתחות איננה מכוונת, ותאור מנגנון השימור-העצמי שלה טרם הוצג באופן המתואר לעיל, אין לי ספק שהחוגים הנהנים ממנה ביותר, מזהים היטב את התועלת הכמוסה בה, ופועלים בכדי לגונן על מקור העוצמה שזימנה להם "יד הגורל".
"שמור לי, ואשמור לך" טיפוסיים, אם כי לאו-דווקא חומריים או מידיים, מאפיינים את השותפות הקרטליאנית הזו. בפועל מתנהלת חלוקת העבודה בין הקרטליאנים, פחות או יותר באמצעות המנגנונים הבאים: התקשורת חושפת כביכול עבירות והמערכת המשפטית פועלת להדחת כל מי שמהרהר או מערער על מעמדו או כוחו של הקרטל. זאת היא עושה בעיקר באמצעות "תרגילי לשון" מפולפלים ומפוקפקים. סוג אחד, מרכזי, של תרגילי הלשון הוא "הגדרות גמישות". ככל שהגדרה מטושטשת יותר או רב-משמעית יותר, היא אמצעי יעיל יותר בידי הפרשן המוסמך - המערכת המשפטית. דוגמה קלסית לסוג זה של גמישות היא ההגדרה הפתוחה של
"מעשה מידתי" או "תגובה מידתית". לצד הגדרה פתוחה זו, מוסיפים נספחים משפטיים כפסיקות קודמות, "תורת נשיא בית המשפט העליון", החלטות הרוב בהרכבים מרובי משתתפים וכ"ב. הגדרות פתוחות הן גם הגדרות דוגמת "חופש הדיבור", "זכות הציבור לדעת", "מעשה נורמטיבי" ועוד. אם אנו בוחנים למשל מהו באמת מעשה נורמטיבי, נמצא שבכל תחום ובכל הרכב של מקבלי-החלטות, עשוי "מעשה נורמטיבי" להיות דבר-מה אחר. "מעשה נורמטיבי" הוא מוטה-תרבות, ואז השאלה המכרעת היא מהו הרכב פורום מקבלי ההחלטה. חופש הפעולה המרבי ניתן לקרטל כאשר בית המשפט, על דעת-עצמו, קובע את נורמת הייחוס. כאשר הנורמה אינה חלק מתחיקה מסודרת של בית-המחוקקים,
פוסק בית המשפט על-דעת עצמו כשהוא "ממלא" באותה הזדמנות גם את מקום המחוקק. מערכת המשפט איננה רק בתי-המשפט, היא גם היועץ המשפטי ומערכת התביעה. כאשר היועץ המשפטי הופך מיועץ ל
ממשלה, לקדם-שופט שבידיו להחליט באופן בלעדי מתי להגיש כתב אישום ועל איזה סעיף אישום. בסמכותו להחליט מתי עושים עסקת טיעון הזויה, מתי הופכים אותה לדרקונית ומתי סוגרים תיק כי "אין בו עניין לציבור". אנו מוצאים שלרשות מערכת המשפט לקט גמיש מאוד של "משפטי ייחוס" שעל בסיסם עשויה קבוצה אחת של משפטנים, להחליט על הדחת נשיא, ראש ממשלה, שרים, חברי-כנסת ועוד, בהליך, שלעיתים קרובות, נשאר סמוי מעיני הציבור לפחות בחלקו. די אם נזכור בעניין זה את פרשת האי היווני של שרון, או את
סיפור מתנות העטים של אולמרט, בשווי מוערך של מיליון דולר. משפט אופייני נוסף במערכת המשפט המוגמשת אד-אבסורד, הוא "העניין הציבורי". משפט זה משרת את מערכת התביעה, את מערכת החקירה וכמובן גם את התקשורת, מבלי שהוסמכו בשום צורה ואופן להחליט בשם הציבור מה מעניין אותו.
דוגמה שכיחה בשנים האחרונות, בה שתי המערכות משלבות ידיים ופועלות כקרטל אמיתי, נוגעת למכלול הפעולות המכוונות לנטרל או לסלק מתפקידו את מי שמפריע מאוד לאחת השותפות בקרטל. באירוע מסוג זה, מתגייסת התקשורת, במסע מתוזמר היטב, להפיכת נושא
"שאין בו עניין אמיתי לציבור", לנושא "העומד במוקד תשומת הלב הציבורית". סיפורי נתניהו העכשוויים
1 מדגימים עניין זה היטב. נתניהו מנהל אורח חיים מסוים כבר שנים ארוכות. גם מבלי לדעת פרטים מדויקים, הדברים בכללותם ידועים היטב לציבור. בכל זאת נבחר הוא להיות ראש ממשלה ארבע פעמים, מהן שלוש פעמים ברציפות בעשור האחרון. במה שונה המידע החדש מהמידע שהיה בידי "הציבור" באותו נושא בעבר?! - למעשה, במעט מאוד. אלא
שהתקשורת יודעת היטב לחולל תהליכים שוחקי-תדמית. כל מה שנחוץ לה בכדי להיות אפקטיבית, היא הדרכה משפטית ראויה ותמריץ של בעליה-מממניה לפעול ולהשקיע. הטכניקה אינה מסובכת אבל כאמור דורשת זמן והשקעות. "יצירת דמוניזציה" היא "טכניקה עיתונאית" מוכרת ומשום מה גם לגיטימית. במסגרת טכניקה זו הופכים את הדיווח על "האויב" בכלי התקשורת העיקריים, לנושא-ליבה. מוצאים בעברו כל פרור מידע שמאפשר להציגו באור שלילי ומעצימים את הבעיה כביכול באמצעות ריבוי מלל ולהג בעלי קונוטציה ונימה שליליות. אם יש בכך צורך מוסיפים לתמהיל "הנורא" גם בני משפחה וקרובים וחוזרים על כל דיווח שולי פעם ועוד פעם, בכדי לבנות אווירת "עליהום". המטרה היא להנגיש לתודעת הציבור את המשפט הידוע: "אין עשן בלי אש". בתוך הפעילות ליצירת אווירה, ועל-בסיס הנחיות משפטיות
מתאימות, מחפשים את המקרים שיש בהם פוטנציאל להצדיק לפחות חקירה. הנחת עבודה מקובלת במסגרות אלה היא שאין אדם בתפקיד ציבורי בכיר שאין לו שלדים בארון.
2 לכן, אם תתקיים חקירה סביר שתציף מקרים נוספים שלא היו ידועים לפניה, או תעמיק לחדור למקרים ידועים ותספק נימוקים "חדשים" ומספיקים לצליבת הגורם העוין. עתה לוחצת התקשורת על היועץ המשפטי לפתוח בחקירה באמצעות ניצול "האווירה הציבורית" ומאיימת לפנות לבג"ץ אם לא ייעשה כן. כאשר דעת הקהל בשלה או כוחו של היועץ לא עומד לו יותר, מודיעים על החלטה לפתוח בבדיקה, שעד מהרה הופכת לחקירה, וחוזרים על שיטת ההעצמה הקודמת. כך מתגלגל לו התהליך משלב לשלב, כשחלק מהשלבים מדווחים לציבור ואחרים נותרים, בתירוצים שונים, מואפלים מעיניו. בשלב הבא כבר עובד הקרטל לכל רוחב מוטת ההשפעה שלו: החקירה חושפת "עובדות חדשות", גורמים שונים במערכת החקירה או המשפט מדליפים חלק מתוכנן והתקשורת מתגייסת לפרסם "חוות-דעת", "הערכות פרשנים", "דיווחים ממקורות יודעי-דבר" ועוד כהנה וכהנה דברי-סרק, שמעידים, כביכול, שמאחורי העשן אכן יש "אש של ממש".
באמצעות תהליך זה מכינים את הציבור להחלטות, שבראשית הדרך נראו הזויות לחלוטין.3 אגב, כאשר "מאתרגים" פוליטיקאי שחפצים ביקרו מפני שהוא משרת היטב את הקרטל, מבצעים תהליך דומה, אולם במגמה הפוכה לקודמת. להבנת עניין זה די לחזור לפרשיות שרון ואולמרט. קרטלים אליטיסטיים אינם מתעמתים עם הציבור, זה מסוכן מדי עבורם; הם מוליכים אותו שולל.
התהליך שיטתי, מתוחכם, מוסווה ומשתרע על פני תקופות זמן ארוכות למדי. הציבור מתקשה לעקוב אחר הפרטים, אבל מושפע מהאווירה שיוצרת המסה הקריטית של הפרסומים. לאחר גביית העדויות בא שלב הערכת המצב. שלב זה נועד במציאות נורמטיבית, להעריך את הסיכויים העובדתיים להשיג בסבירות גבוהה הרשעה במשפט, מבלי לחולל סערות ציבוריות חריפות מדי.
לכאורה, תהליך ניהול החקירה מותווה ומונחה בפרקליטות ומערב את המשטרה כגורם המבצע בפועל. הוא מוכרע בסופו של דבר ע"י היועץ המשפטי לממשלה - שהוא גם ראש התביעה הכללית. אולם לא במקרה אימצו מדינות אחרות שיטות שלפיהן ההחלטה אם להגיש כתב אישום היא של בית משפט מיוחד ולא של היועץ.
למניעת עיוות-דין, למנגנון השקיפות בכל חלק של התהליך חשיבות עצומה, במיוחד במציאות של קרטל תקשורתי-משפטי. אולם, קרטל שהתרגל לכוחו, לא יסכים שייטלו מידיו כוח זה, ולא לכל פוליטיקאי - לרבות ראש ממשלה או שר משפטים - כוח מוסרי או ציבורי לעשות את עבודתו בעניין זה כהלכה, חרף הסיכון הטמון בו לו עצמו.
המנגנון הקרטלי נעזר בעוד כלי מתוחכם בכדי להעצים את יכולותיו ולהגדיל את סיכוייו להגיע ליעד שבחר. כלי זה הוא "סקלת המדידה של הנורמטיבי". מי שעוקב אחרי משפטים בתחומי העבירות החמורות, כגון: אונס, שחיתות, שוחד, הפרת-אמונים ועוד, לא יכול שלא להבחין שבכל העבירות הללו חלו בדור האחרון שינויים, בחלקם מפליגים, בהתנהגות האזרחית שאותה רואה הציבור כנורמטיבית. שינויים אלה עדיין לא הגיעו לכלל ייצוב. כלומר: קבלת מתנה מחבר ותיק שעשויה הייתה להיחשב כמעשה טבעי לחלוטין וכהתנהלות סבירה במשך שנים ארוכות, הופכת לפתע לבלתי-נורמטיבית. מותר לשנות נורמות אולם יש לעשות זאת כהלכה. כלומר: להכריז על כך בפומבי, לעגן זאת בחוק מפורש ולהגדיר באותו חוק את קריטריוני ההערכה לבחינת מצב של סטיה מהנורמה. אין לעשות זאת רטרואקטיבית או לשפוט מעשי-עבר על-פי חוקים שהשתנו מאז נעשו. בניהול המשפטי-תקשורתי הגמיש, אין מקפידים על "זוטות" אלה. מנצלים את סולם פסיקות העבר הגמישות "והתקדימיות" של בית המשפט שבהן הוא מפרסם תחילה "הערה" בנוסח "פרֶוֶוה", האומרת שרצוי לנהוג אחרת. בשלב מתקדם יותר, זו כבר "המלצה" שקשה מאוד להתעלם ממנה, ובהמשך הופך העניין לנורמטיבי - פסק דין תקדימי. בית המפשט "גונב" את החקיקה מהמחוקק ובהדרגה מחיל אותה באמצעות פסיקותיו על כלל הציבור, כאילו היה מחוקק. הפרשנות, בחסות סיסמת "עליונות החוק", הופכת לחוק דה-פקטו. בטכניקת "גלישה" זו מניח בית המשפט בהדרגה מלכודות על דרך התנהלותם של אזרחים, שמטעמים שונים וסבירים בהחלט אינם ערים להתהוות השינוי. כך ניתן לקחת חוק ישן, ולפרש אותו לפי תקדימי הפסיקה של בית המשפט ולא לפי החוק התקף כרוחו וכלשונו. את הלגיטימציה, כביכול, לדרך התנהלות זו נותנת התקשורת, בחסות הטענה שהיא מייצגת את דעת הציבור; ההוכחה לכך, כביכול, באה על-ידי העמדת הנושא במוקד השיח במרחב הציבורי, שחלקו הגלוי מתנהל, ברובו, בתקשורת.
בדיקת התנהלותם של אנשי ציבור
שאיננה מניחה אפריורי חשד לעבירה או פשע, צריכה להיערך ע"י
מבקר המדינה. כך צריך היה לנהוג בבדיקה שגרתית של דפוסי התנהלות של ראש ממשלה שעל עצם קיומם ידוע זה זמן רב; כלומר:
ללא החשדה מראש. היה ויימצא בהם פסול עובדתי, או חריגה מהחוק או התקנות, ימליץ המבקר על דרך ההמשך והעניין יעבור לשליטת הרשות המתאימה לביצוע ההמלצה. כאשר אצה לקרטל הדרך, למשל, במקרים שיש לו אינטרס להדיח איש ציבור נבחר במהירות, משום שהאיש דורך על יבלות אחד מחברי הקרטל או על יבלות שני החברים גם יחד, הוא מאמץ נהלים או פרשנויות שמדלגים על שלב ההגינות אך משרתים היטב את צרכיו.
באופן זה מנהל הקרטל את המדינה מעל לראשו של הריבון (העם) באמצעות הרפלקסים המותנים שבהם אולף הציבור להאמין ולתמוך, כגון: "התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה", כאשר למעשה ברובה היא רק כלב נובח; או ש"בית המשפט מתנהל על-פי החוק"
כשלמעשה הוא עוקף את החוק ע"י "משחקי מילים" וסיסמאות, ומחוקק דה-פקטו חוקים משלו. והעם?? - העם יוק!